הרב ישראל ליוש "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית…" (ויקרא כ"ה, כ"א)
יעקב ויוסף הם חברים טובים מאוד, הם כבר צועדים יחדיו הרבה שנים, וגורל שניהם נקשר זה בזה. כך היה, כאשר היו שותפים בעסק מצליח בענף המזון, והרוויחו כסף רב. המזל צעד איתם במשותף. אך גם כאשר הגלגל הסתובב וירדו מנכסיהם, מעתה הם 'אחים לצרה'.
גם כעת לא נפרדו דרכיהם. הם ניסו יחד להיחלץ מהמצוקה, נפגשו עם משקיעים ועם יועצים, אך העתיד הזוהר לא נראה באופק, עד אשר פגשו במקרה חבר ותיק, שכבר שנים לא נפגשו עמו. לאחר הפתיחה הנימוסית ודרישות השלום, שיחתם התגלגלה, והנה הם מוצאים את עצמם מספרים לו על עברם המפואר, ועל ההווה הנכשל.
רחמיו של החבר נכמרו על ידידיו משכבר הימים, והוא החליט לבוא לעזרתם. הוא הוציא מתיקו שני גושי זהב די גדולים ונתן לכל אחד גוש. "גושים אלו שווים הון רב", אמר להם "קחו אותם צידה לדרך חדשה, תשקיעו בעסקים חדשים, ואין לי אלא לברככם שתראו ברכה בעמלכם. אך אם אתם שואלים אותי, אני מייעץ לכם שתיפרדו, לכו כל אחד לדרכו, אולי מזלכם הנפרד ייטיב ממזלכם המשותף".
יעקב ויוסף שמעו לעצתו, הודו לו על טוב ליבו, ופנו כל אחד לדרכו. יעקב נטל את גוש הזהב ואץ רץ אל הכספת – שבעבר, כאשר היתה מלאה בכסף ובאבנים יקרות, היא היתה מקום הבילוי המועדף עליו – והניח שם את גוש הזהב. רק הידיעה שיש לו בכספת גוש זהב, שיעזור לו בכל צרה שלא תבוא, נסכה בו רוגע ויישוב הדעת לחשוב על דרכים לשיקום העסק המפסיד. הוא החל הכל מהתחלה, ומעסקה קטנה עבר לעסקאות גדולות יותר, ההצלחה האירה לו פנים, ושוב הפרוטות היו מצויות בכיסו.
יוסף, לעומתו, החליט לבדוק את שוויו של גוש הזהב, הוא נטל מסור חד, חתך חלק מהגוש כדי להציעו למכירה לסוחרי הזהב. והנה חשכו עיניו! לתדהמתו הרבה, הגוש היה כולו מאבן פשוטה, ורק שכבה דקה מאוד של זהב כיסתה את האבן. למוד כישלונות מנה יוסף עוד אחת לצרור האכזבות, והמשיך לחיות את חייו בעוני ומחסור, אליהם כבר היה רגיל.
לימים, נפגשו שוב יעקב ויוסף, וזה האחרון התעניין, האם גם גוש הזהב שהוא קיבל לא היה אלא אבן פשוטה, מכוסה בשכבה קטנה של זהב? "אינני יודע" – השיב יעקב – "עדיין לא סחרתי בו, הוא מונח לביטחון בכספת! אך הביטחון שהוא נסך בי, האיר לי את הדרך". או אז הבין יוסף, שהשאלות ששאל והספקנות בשווי הגוש, הכשילו אותו והשאירו אותו במצבו העגום…
בפרשתנו מצווים אנו על מצוות השמיטה, המחזקת בלבו של המאמין בהשי"ת את הביטחון, כי הפרנסה משמיים, ואל לו לדאוג יתר על המידה, כיצד ואיך ישרוד את יומו ויביא טרף לביתו. כי הנה, אף אם לא נעבוד בשמיטה שנה שלימה, תתברך התבואה בשנה השישית ותספיק אף לשביעית ולשמינית. מצוה זו מלמדת אותנו, שהבוטח בה' הוא שלו ורגוע יותר, ויודע שלעולם לא יינטש, חלילה, מידיו של האב הרחמן, ודווקא אלו הספקנים, ששואלים שאלות וכביכול 'מתחכמים', לא ימצאו מנוח לנפשם, ולעולם ידאגו על פרנסתם.
●●●
בעל בטחון גדול היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ואף בתקופות בהן פרנסתו היתה בדוחק רב, לא שם מבטחו אלא בהקב"ה. כאשר לא יכול היה לשאת את צערם של אשתו ובני ביתו, היה נושא לבו לשמיים ולוחש תפילה: "ריבונו של עולם! אינני רוצה להתפלל שתזמין לי ממון, כי אינני חפץ במתנת חינם. לבקש שאמצא אבדה איני רוצה, כי ע"י כך יצטער אחד מבריותיך, שיאבד לו דבר מה. אלא כל תפילתי שתתן בליבה של אשתי מדת ביטחון בך יתברך, שתמציא לנו די צרכינו"…
ה' שמע את תפילתו של ר' חיים, וכל ימיה לא התאוננה הרבנית, על המחסור בפרנסה שהיה מנת חלקם. אך פעם אחת, כבר לא יכלה יותר לשאת את סבלם של ילדיה הקטנים, שרעבו ללחם, והיא לא יכולה למלאות את מבוקשם, ועל פעם זו סיפר שכנם של משפחת זוננפלד, הר"ר ישראל יעקב ברנשטיין זצ"ל:
יום אחד בשעות הצהריים, דפקה הרבנית על דלת ביתנו, וכשהעצבות ניכרה היטב מבין עיניה, ביקשה בביישנות שנשאיל לה ככר לחם לארוחת הצהריים. לא היתה זו בקשה רגילה, כי מעולם נהגה להשאיל מהשכנים דבר.
אחר שמילאתי את מבוקשה ומסרתי לה את כיכר הלחם, החלטתי שאעקוב אחרי הרבנית, אולי אזכה להבין מה יום מיומיים, מדוע חרגה הרבנית ממנהגה וביקשה מאתנו כיכר לחם, וגם מה פשרה של העצבות הגדולה שהורגשה על פניה.
כשנכנסתי לבית הרב והרבנית, ראיתי שהרב מסב ליד השולחן, מכונס אל תוך עצמו, וממתין, כנראה, לארוחת הצהריים. הרבנית הגישה לו את הלחם שזה עתה השיגה מאתנו, ואחרי שהרב טעם מפרוסת הלחם, אמרה לו הרבנית: "רציתי שגם אתה תרגיש את צערם של הילדים, כאשר אין לחם בבית ואין לי במה להשקיט את רעבונם", היא פרצה בבכי, והמשיכה לדבר אל הרב מנהמת ליבה הכואב: "גם את הלחם הזה שאתה אוכל, השאלתי מהשכן ר' ישראל יעקב"…
כשמוע הרב את דברי הרבנית, הזדרז לאכול שיעור, בירך ברכת המזון, ואמר כמדבר אל עצמו: "חשבתי שגם לה יש ביטחון כמוני, עתה שמתברר שלא כן, עלי לצאת ולחפש פרנסה", תוך כדי הדברים עטה ר' חיים את מעילו על כתפיו ויצא מהבית.
סקרנותי גברה – ממשיך השכן ר' ישראל יעקב ישראל לספר – כיצד יחפש ר' חיים פרנסה? החלטתי ללכת אחריו, ר' חיים הולך בסמטאות השכונה ואני בעקבותיו, נצמד אל הקיר לבל ירגיש בי. והנה אני רואה כי לפתע, מתכופף ר' חיים ומרים משהו מהרצפה. הזדרזתי תיכף לראות מהו הדבר שהרים, ולתדהמתי ראיתי שאלו היו שני נפוליון זהב. ברגע זה הרגיש בי ר' חיים, ואמר בשלוות נפש: "נו, אפשר כבר לחזור הביתה, יש לי כבר ב"ה פרנסה"…