בימי בין המצרים ובפרט לקראת תשעה באב, חשו בין כתלי ביתו של הגר"ש פינקוס זצ"ל באוירה שונה מכל ימות השנה. האבלות על החורבן לא היתה רק מנהגים וסייגים, כי אם רגש הניתן למישוש. מעולם לא עלה על דעת אחד הילדים להזכיר את נושא ה'נופש' לפני תשעה באב… לילדיו זכורה היטב אותה שנה בה שהה באותה תקופה בחו"ל, ונחת בארץ בערב תשעה באב. הוא הגיע הביתה משדה התעופה ממש לפנות ערב, ומיד עשה דרכו אל בית הכנסת. בקושי הוא הניד ראשו לשלום לילדיו הקטנים שרצו לקראת אבא שנעדר מן הבית לפרק זמן – "ממעטים בשמחה".
כיוצא בזה מעיד אחד הבנים שיחי', שהגיע בערב תשעה באב הביתה מן הישיבה בה למד, ומראה פניו של האב שפגש בדרכו על מפתן הבית, העטויות ארשת של עצב וטרדת אבלות, כשל אונן על אחד משבעה קרובים ר"ל – אינו מש מזכרונו. פעמים רבות מירר בבכי של ממש באמירת הקינות, ולעתים, תוך כדי אמירתן היה קורא לאחד מבניו ומפרש באזניו קטע מסויים מהקינות שחוברו על ידי הראשונים.
הוא היה אומר: "בשמחת נישואין, בשעת הריקודים לא בנקל ניתן לגלות מי קרוב וקשור לחתן, אבל בלוויה ובשעת אבל ר"ל, אפשר להבחין תיכף מיהו קרוב, כי מי שבוכה הוא קרוב. מי שיודע לבכות על גלות השכינה, סימן שהוא קרוב…"
עוד בשנות רבנותו הראשונות, בטרם מלאו לו שלושים ושש שנה, זכה ליטול בנגב מדי ליל תשעה באב את העטרה שהלמה אותו – המקונן על שכינתא בגלותא, על כבוד שמים המחולל, צרות הכלל והפרט, ועל חורבנות הדור. בני הקהילה באופקים היו מתאספים ויושבים על הארץ – ורבי שמשון עמהם על הקרקע – בוכה ומקונן, מתגולל בעפר הארץ על בנים שגלו מעל שולחן אביהם, והשכינה שהלכה לה ושרויה עמם כביכול בצרה.
קול בכייתו עבר מפה לאוזן והלך מעיירה לעיירה בדרום הארץ, עד שבמשך השנים הפך מעמד זה לציבורי, ויהודים מכל הנגב עשו מאמצים לבוא ולהשתתף במעמד, להצטופף ולזכות להוזיל דמעה על החורבן יחד עם רבי שמשון פינקוס… ומי שטעם ממלח הדמעות של הנהי והמספד, לא ישכח את ליל תשעה באב כל ימי חייו, בצפיה לגאולתנו ופדות נפשנו במהרה.
כשעה לאחר סיום תפילת ערבית ואמירת הקינות בליל תשעה באב, התאספו ההמונים בבית הכנסת, עמעמו את האורות, ורבי שמשון התיישב למרגלות ארון הקודש. בכל שנה דיבר על נושא אחר. בעיקרה של סוגיית תשעה באב היה אומר, כי היום הזה הוא בבחינת המלח הניתן בבשר – והחומר המשמר של כל השנה, שכן לולא יום זה לא היה נותר בידינו מאומה. זו ההצלה של כלל ישראל.
בשיחותיו האריך לבאר כי הבכי הוא המבחן היכן אנחנו אוחזים. לאן אנחנו פונים בשאיפתנו ומהי מהותנו. הבכי על בית המקדש הוא הקשר ההדוק ביותר שיש לנו לקדושה. כיום מתכננים רובוט משוכלל שיוכל לבצע את כל הפעולות, אבל עדיין לא נמצא המדען שיהיה מסוגל לייצר רובוט שיוכל לבכות… רובוט גם לא מסוגל לאהוב. הבכי של תשעה באב והאבלות על בית המקדש – זו ההצלה שלנו!
שנה אחת שהה באמריקה בתשעת הימים, והוזמן במיוחד לתשעה באב לשהות במחנה קיץ שבהרי הקטסקיל'ס, כדי לשאת מדברותיו בפני בחורים הנופשים במקום. הוא בכה שם מאד, ודבריו חרשו תלמים ונחרטו בלבבות. שני קטעים מאותה שיחה נותרו בידינו מתוך הדברים שנשא אז, אי שם על ההרים:
הנביא אומר "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו" (ישעי סו, יג). מהו פשר הנוסח "אמו תנחמנו"? מדוע מוזכרת בנחמת ירושלים דוקא האמא? – משום שכאשר האבא נפטר, אזי האמא הפכה לאלמנה, החיים שלה כביכול הסתיימו, נעצרו. מה שהיה לעולם כבר לא יהיה אותו הדבר כמו קודם. אבל חיי היתומים – לא. הם עוד יגדלו, יתחתנו ויקימו בתים, וחייהם יזרמו על מי מנוחות. והנה האמא האלמנה, למרות אסונה הגדול משלהם, למרות שהיא מסכנה מהם, יש לה את הגבורה להתרומם מעל מצבה הפרטי ולנחם את הילדים שלה, לגדלם, לעודדם, לחנכם ולנחמם – "אימו תנחמנו"!
לעתיד לבוא, אחרי הגלות, תבוא אמנם הנחמה, אבל היא תהיה בבחינה כזאת של "כאיש אשר אימו תנחמנו". כי הרי יש חלקים גדולים מכלל ישראל שנתלשו, אותם ילדים שעזבו את הקב"ה ולא שבו, הללו שנישאו לגויים, והילדים – "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" – לא חזרו. הקב"ה כביכול איבד חלק מבניו שלא ישוב אליו לעולם, כביכול הוא ללא תנחומים על בנים אבודים, אבל בכל זאת הוא ינחם אותנו "כאיש אשר אמו תנחמנו", שאע"פ שלו כביכול אין נחמה מאבדן הבנים, אף על פי כן אותנו הוא ינחם.
לאחר מכן, תינה את הצער הגדול ובכה בכי רב כאשר קרא: "ירמיהו, ירמיהו! אתה בכית על 'ארבעים סאה קצוצי תפילין' – על תפילין שנותרו ללא ראש, אבל אנו בוכים על רבבות ראשים ללא תפילין, שיש לדאבוננו כיום. ראשים יהודיים ללא תפילין! אתה בכית 'אם תאכלנה נשים פריים עוללי טיפוחים' – על אמהות שאכלו בשר ילדיהם, ואילו אנו בוכים על אמהות המאכילות את הילדים שלהם בשר טריפה! ומה יותר מריר, מה כואב יותר. וי, וי, אי, אי…"
המציאות של החיים בארצות הברית, מזמנת את יום תשעה באב יחד עם ה'קעמפים' ומחנות הנופש, המהווים לכאורה סתירה בולטת לתחושת האבילות. לפיכך, כנראה, מצא לנכון להביע התייחסות לכך, מתוך מבט מקורי, שעשוי היה לסייע בידי בני הישיבות לעבור את היום הזה כראוי, מבלי שתהיה לכל האווירה שמסביב השפעה:
"עתה בליל תשעה באב, רואים את הכל באור, וגם כאשר לאחר מכן חוזרים למצב הרגיל, גם אם מחר יחזרו לשחות בבריכה, יש בכל זאת יום אחד הפסק, וביום הזה – אנו חיים עם האמת! יש בכך התעלות רבה, יש לנו אור, כי כאשר רואים כמה שהתרחקנו – זה עצמו אור. כאשר זוג ל"ע נפרדים זה מזה, אם כל אחד יושב בביתו ובוכה, סימן שעדיין יש קשר ביניהם, אבל אם הם לא בוכים, הרי שהם נפרדו כליל ללא שנותר שום קשר… הבכיה של תשעה באב – מראה על הקשר!"
מעשה שהיה בתקופה שלאחר נישואיו. רבי שמשון למד בעת ההיא בכולל בריסק, ובזמנים הפנויים, שלא מתנהל בהם לימוד בכולל, קבע חברותא עם בחור פלוני [-כיום, תלמיד חכם מופלג]. והנה בערב תשעה באב, הם למדו כהרגלם בחברותא, אולם בהגיע שעת חצות סגר ר' שמשון את הספרים וחדל ללמוד, כמבואר בהלכה.
הבחור הצעיר ניצל את הזמן הפנוי שבלאו הכי אינו מוקדש ללימוד, כדי לצאת עם קרוב משפחה לטיול בעיר העתיקה ובכותל המערבי שריד בית מקדשנו. מששב, ונודע לרבי שמשון היכן היה, תהה באזניו בתוכחה: "הפסקנו ללמוד – בגלל החורבן, אז במקום ללמוד אתה הולך לבלות בטיולים?!"
(הרה"ג ר' אהרן שוורץ שליט"א, בתוך קובץ 'בנתיבות ההלכה' ת"ב תשע"ח – עובדות והנהגות)
