עיקר וטפל באכילת מזונות עם שתיה
* השורה מיני מזונות במשקה – אם כוונתו לשֵׁם אכילה בלבד, והמשקה נועד רק להטעים את המאכל, יברך על המאכל בלבד.
* מרק שמעורבים בו מיני דגן – יאכל תחילה מעט מהמרק ויברך עליו 'שהכל', ולאחר מכן יאכל ממיני הדגן ויברך 'מזונות'. ויש אומרים שעדיף לברך על דבר אחר 'שהכל' ולפטור בכך את המרק.
* האוכל 'דגני בוקר', שברכתם 'מזונות', המעורבים בחלב, אם עֵרב בהם רק מעט חלב במטרה להטעים את הדגנים, או לשֵׁם ריכוכם – נטפל החלב למיני הדגן ואינו מברך אלא על הדגנים.
בצק מבושל או מטוגן
* בצק שבושל במים או טוגן בשמן – יש אומרים שנחשב כתבשיל; ואומרים שכל בצק שלאחר גמר הכנתו למאכל יש לו חזות של פת, דינו כ'פת', או כ'פת הבאה בכיסנין'. וירא שמים יחמיר, ואם מדובר במאכל העשוי מקמח ומים, או שאוכל ממנו בכמות הראויה להאכל כסעודה, יאכלנו רק בתוך סעודת פת; ואם מדובר במאכל המשמש כקינוח וכדומה, יש לכוון לפוטרו בברכת 'המוציא'.
* החייב בברכת 'על המחיה', 'על הגפן' או 'על העץ', וטעה ובֵרך ברכת המזון, יצא ידי חובתו. והחייב בברכת המזון, וטעה ובֵרך על המחיה, חייב לשוב ולברך ברכת המזון.
* כפי שלמדנו אתמול, הפוסקים נחלקו בנוגע לבצק שבושל או טוגן, אם הוא נחשב כ'פת'. ואם אין 'כזית' באחת מהחתיכות שאוכל, או שאין למאכל חזות של לחם – לכל הדעות אינו נחשב כפת.
* בצק מקמח ומים אשר טוגן בכמות רבה של שמן עד שטעמו ניכר היטב במאכל – נחלקו הפוסקים אם לדעה שהוא נחשב כ'פת' – דינו כלחם, או שיש לו דין 'פת הבאה בכיסנין'.
* קוגל אטריות – נחלקו הפוסקים אם ברכתו 'מזונות' אף כשאוכלים ממנו בכמות הראויה להֵאכל כסעודה בפני עצמה, או שאם אוכל ממנו כמות כזו ברכתו 'המוציא', או שמא ברכתו 'המוציא' בכל מקרה.
ברכתם של מאפים שונים
* מאפה העשוי מקמח ומים, וממולא בבשר, דגים או גבינה: אם הוא מיועד לסעודה ולשובע כלחם רגיל – ברכתו 'המוציא'; ואם ניכר עליו כי אינו מיועד לסעודה, ברכתו 'מזונות'.
* פיצה – יש אומרים שבמקום שנהוג לאוכלהּ בתור סעודה, ברכתה 'המוציא'; ויש אומרים שאם המים שבהּ מהווים מיעוט לעומת יתר מרכיבי הבצק, אין ברכתה המוציא אלא כשהאוכֵל עצמו אוכלהּ כסעודה.
* לחמניות 'מזונות' – יש אומרים שברכתן 'המוציא'; ויש אומרים שהדבר ספק, ואין לברך עליהן מזונות, ואין לברך עליהן המוציא אלא בתוך סעודה, או באכילת כמות הראויה לסעודה.
שיתוף אחרים בסעודה
* מי שהריח ריח מאכל והוא מתאווה לו, ואינו יכול להשיגו, יזהר מאד מבליעת הרוק המצטבר בפיו מחמת תאוותו, מפני שהדבר עלול להביאו לידי היזק ואף לסכנה, אלא יוציא את הרוק מפיו.
* מי שיש בביתו מלצר המגיש לפניו את האוכל, צריך להקפיד לתת לו לאכול לפחות מעט מכל מאכל שריחו גורם להתאוות לאכילתו, כדי שלא יבוא לידי סכנה.
* אדם שאינו שומר תורה ומצוות ואינו נוטל ידיים לפני אכילתו – אסור לתת לו לחם לאכילה משום שמכשילו באכילה ללא נטילת ידיים, ועובר באיסור "לפני עוֵּר לא תתן מכשול".