וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים (דברים יא, ט)
"אספר לך סיפור מופלא, על הדרך שבה ניצלה משפחתנו, שח באוזניי ראב"ד אנטוורפן זצ"ל לקראת סיומה של השיחה שקיימנו. "זה היה כוח האמונה של אמא".
"בתקופה הראשונה של המלחמה, חששה הממשלה האנגלית מפלישה גרמנית לגבולותיה. הם ביקשו להציל ולגונן לפחות על הילדים הרכים. במסגרת מאמצי ההצלה האלו, שלחה ממשלת ארצות הברית אישורי כניסה, מה שכונה 'אפידייוויט', לקבוצות ילדים שחפצו בכך. לנו היה הסדר קל ונוח, משום שהיה לנו גם מכר, קרוב משפחה בארצות הברית, שדאג לנו והכין עבורנו תשתית לקליטת כל משפחתנו על תשעת הילדים שלנו. הוא הכין לנו גם ניירת מסודרת. בתנאים של אז היה זה מורכב מאוד. הממשלה האנגלית העמידה לרשות הניצולים היהודים שלוש ספינות שאותן הקיפו באבטחה כבדה. איש באנגליה של אותם ימים לא העריך עד כמה תוכל 'הממלכה המאוחדת' לשרוד. זו הייתה תקופה שמי שנשאר באנגליה, נחשב כמי שמאבד עצמו לדעת.
"הספינה הייתה אמורה לצאת ביום רביעי ואימא הבינה שאם היא חפצת חיים לילדיה ולעצמה, עליה לעשות הכל כדי להיכלל ברשימת נוסעי אחת הספינות. אלא שאמא הייתה, כידוע, נכדת הגר"א. כיוון שכך ביקשה לפני הנסיעה לעשות את גורל הגר"א הידוע, כדי לברר אם עליה לנסוע. באותה תקופה שהה בבריטניה המשגיח רבי אליהו לופיאן. אמא ביקשה שדווקא בן חניכה הגדול של קלם, רבי אליהו, הוא יעשה את הגורל ולא אחר. רבי אליהו הסכים, אבל כיוון שגורל הגר"א צריך להיעשות בקדושה וטהרה מופלגת, ביקש שהגורל ייעשה על ידו ביום ה'עשירי קודש'".
מהו 'עשירי קודש'?
"הסבא רבי שמחה זיסל הנהיג בקלם, שכל יום עשירי יהפוך ליום של התקדשות והיטהרות עליונה. בכתביו גם מופיעות פעמים רבות המילים 'יום ג' לעשירי קודש' וכדו'. רעיון העשירי קודש נבע מכך שהאדם צריך לראות שתהיה לו לפחות 'שייכות' כלשהי לשלמות. ולו ליום אחד. ביום ה'עשירי קודש' היה ר' אלי' נתון בצום ובתענית דיבור, והיה מטהר נפשו בסילודין ונהורא עמיה שריא.
"נוצרה בעיה סבוכה. ה'עשירי קודש' חל בחשבונו של רבי אלי' ביום רביעי והספינה עמדה להפליג ביום שלישי שלפני כן. אמא ניסתה לשכנע את המשגיח, אבל הוא סירב. כיוון שכך, סירבה אמא לנסוע וביטלה את הרעיון כולו שכבר קרם עור וגידים. מכרים וידידים ניסו להניא את אמא ע"ה בכל דרך. אמרו לה שהיא מסכנת את ילדיה ביודעין. היו שטענו, שגם אם לא תוכל להגיע להכרעה ללא גורל הגר"א, ניתן למצוא יראים ושלמים אחרים שיעשו את הגורל. אבל אמא בשלה. היא לא תסכן את חיי ילדיה בנסיעה ללא גורל הגר"א.
"בסופו של דבר לא עזרו ההפצרות, רבי אלי' סירב לעשות גורל לפני ה'עשירי קודש'. הספינה נסעה במועדה ואנחנו כולנו נותרנו באדמת הסכנה בריטניה. כעבור ימים אחדים נודעו לנו החדשות המחרידות: פלוגה נאצית השתלטה על הספינה ורצחה את כל נוסעיה. משפחתנו על כל תשעת ילדיה, בתוכם אחי הגדול, רבי משה, אב בית דינה של מקדש מלך, נותרה בחיים".
הגאון רבי אליהו שטרנבוך זצ"ל נולד בלונדון. אחיו הוא ראב"ד ירושלים, הגאון רבי משה שטרנבוך.
-מתי עברה המשפחה ללונדון?
"למדתי בלונדון. אחי ר' משה נולד אף הוא בלונדון. מיד לאחר החתונה עברו הוריי משווייץ ללונדון. בימי מלחמת העולם הראשונה".
-ההורים היו מהגרים בלונדון. ממה התפרנסתם שם?
"אבא פתח באנגליה עסק לדברי רקמה. עד מהרה הפך אבא לאחד מאנשי התורה החשובים והמרכזיים בלונדון. הוא למד בחברותא עם הגאון רבי לייב גורביץ. אמא הייתה מספרת, שלא אחת היה יושב בחנותו ועוסק בתורה בשקידה מופלאה. היו נכנסים קונים ואבא היה אומר לה לומר שהוא שרוי בעיצומו של העסק החשוב ביותר שהיה לו מימיו. ה'הויבט געשעפט'. היה זה כמובן לימוד התורה. העסק של אבא הלך ונעשה 'בית מדרש' לאהבת תורה, שאותה ספגנו, אני ואחיי, מלוא חושינו בימי ילדותנו.
"לאבא הייתה קרבה לגדולי ישראל רבים. מרן רבי אלחנן וסרמן שהיה אורח תכוף בלונדון למגבית הכספים לברנוביץ' ישיבתו, היה מאוד קרוב אלינו. כשהגיע ללונדון היה מרבה להתארח אצלינו, ועם הזמן נעשה בן בית ממש. באמצע ה'שבעה' על פטירתו של אבא כתב לנו איגרת ניחומים. באיגרת הניחומים שכתב לאחותי שנותרה יתומה בגיל 16, הרעיף עליה רבי אלחנן דברי ניחומים ודרש בשלום כל שמונת ילדי המשפחה. באיגרתו הוא נוקב בכל שמונת שמותיהם.
"אלו לא היו 'ביקורים' בעלמא. הבית שלנו היה ספוג באווירה רבנית. כל יסודות הקיום של ביתנו היו מונחים ומנותבים על ידי גדולי ישראל. רבי אלחנן, רבי אליהו דסלר, רבי יחזקאל אברמסקי. גם רבי הרשל גליקסון, חתנו של רבי חיים בריסקר היה אורח בביתנו. זכור לי שרבי יחזקאל אברמסקי היה בוחן את אחיי. אמא שנתאלמנה, הייתה מרבה לשאול בעצתם של גאוני הדור ששהו אצלנו. לי עצמי יש איגרת שנשלחו אלינו לאנגליה על ידי גדולי הדור".
כל מי שביקר באנטוורפן, אינו יכול שלא להתפעם לנוכח החסד הטבעי, הספונטני, המובן מאליו, המאפיין כל אחת מקהילותיה וכל אחד מבניה. הגר"א שטרנבוך העיד בפנינו כי גם זה היה פועל יוצא של החינוך שנטע בבני המקום, הרב הבלתי נשכח, הגר"ח קרייסטווירטה. "דער רב" (הרב) בלשונו.
"אנטוורפן היא אכן עיר של חסד", השתבח הראב"ד. "לצערי, לא מעטים שנמנו בעבר עם הנותנים, אינם יכולים לתת ולהעניק היום כבעבר. עם זאת, פעמים רבות חשבתי שאולי צריכים היו לחנך את הגבירים בארץ ישראל לתת כמו שנותנים פה. יש שם גבירים אדירים. נתינת צדקה היא חינוך. זה היה החינוך של הרב". ביקשנו לסבר את אוזנינו בחינוכו זה של הגר"ח, והראב"ד מועיל לבאר: "ככלל, הייתה לו גישה ('א' צוגאנג') לבעלי בתים. הם ראו בו כתובת לכל דבר, מבין בעסקים, נותן עיצה בכל דבר בחיים. הוא היה רב שידוע כל דבר ושולט בכל תחום. זה קירב אליו את המון העם.
"לא אחת גולל בפניי את הימים הקשים אותם חווה מעבר לים כשהוא מכתת רגליו עבור עניי ירושלים. זה היה בימים שהתגורר בשיקגו שבארצות הברית, והוא היה משגר משם 'סקריפ' עבור העם היושב בציון. ה'סקריפ' היה מעין תלוש מחיה שעמו היו העניים בירושלים רוכשים בחנויות מסוימות. הרב זצ"ל היה עובר מבית לבית ומגייס כסף עבור כך, ושולח את הסקריפים לארץ ישראל.
"פעם, סיפר הרב זצ"ל, נכנס אצל יהודי עשיר גדול ובדבריו הצחים סיפר לו על הזכות הכבירה שבהחזקת תורה ובייחוד בירושלים עיר הקודש. התרברב הנגיד בפני הרב זצ"ל ואמר: ראביי, יש לי מספיק זכויות, אני לא צריך עוד זכות. כך אמר. שלושה ימים לאחר מכן, עלה העשיר על מטוס. המטוס התרסק באוויר והעשיר נספה במקום.
"מספר הגאב"ד זצ"ל דברים אלו, כדרכו היה מבקש להפיק מוסר השכל מכל דבר, וכך אמר: 'זה לא מפני שאמר את המשפט הזה שאינו צריך עוד לזכות ולכן נספה. האדם הזה היה חייב מיתה משמים על דברים אחרים, אך ה' יתברך שהוא רחום וחנון נתן לו הזדמנות פז לפדות את המוות בצדקה, כנאמר 'צדקה תציל ממות'. וכמה שוטה היה אותו איש שלא השכיל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו".
-כוח הנאום שלו היה גדול, אמרנו לראב"ד.
"הוא היה גם גאון בזה. גאון במציאת מסילות ללבם של הניצבים מולו. בין אם היה איש אחד עשיר שאותו ביקש להתרים לצדקה ובין אם היה זה קהל אדיר של רבבות אדם. הוא היה איש שהאמת שלו שבערה בקרבו, היא זו שדיברה וצעקה, ובקשה והתחננה. קשה היה להישאר אדיש אל מול דרשותיו חוצבי להבות האש, שבקעו היישר מבערת לבבו. פעם אמר הרב זצ"ל על עסקן גדול כי הוא היה 'מתורגמן' שהעביר את רחשי הציבור לאנשי השררה ולהיפך. כן ניתן לומר ולהמליץ עליו. הוא היה מתורגמן אמיתי, שידע לתרגם מצוקותיהם של ישראל מחד ומאידך להעביר את חובת השעה בשפה ברורה ונעימה.
"הוא היה מתורגמן אמיתי בין ישראל לבין אביהם שבשמים", שח הראב"ד וקולו נשנק בבכי שאי אפשר לשכוח.
(מאיר ווסטהיים – 'בקהילה')