"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
מרגלא בפומיה על המשנה (סוכה נ"א.): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות, והלווים בכנורות ובנבלים וכו'". הקושיא ידועה: הלא במצוות השמחה נצטוו כל ישראל, אם כן מדוע רק חסידים ואנשי מעשה רקדו והשאר רק הסתכלו? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו, רבינו עצמו היה מבאר שרק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ומשמחים במטרה לשמח את זולתם, ואילו אדם מהשורה מתכוון לשמח גם את עצמו. שמחה שלמה רק באנשי מעשה שכל כוונתם היא לשמח את זולתם.
היתה לו לרבינו הנאה צרופה לשמח את הזולת, ולהקנות לו הרגשה טובה. שכיח היה שנזדמנו לביתו או לסוכתו שני מבקרים שהכירו היטב אחד את השני, למרות זאת היה רבינו מציג את הנכנס לפני רעהו או לפני כל היושבים, ושואלם האם אתם מכירים את הרב פלוני אלמוני, ונהנה מאוד לשמוע מהיושבים שבחים אחד על השני.
סיפר הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א ראש ישיבת זוויעהל, שפעם ראה אותו רבינו ברחוב העיר, והם עמדו משני צדי הכביש, וראה איך שרבינו צועד לקראתו, ולמרות הקושי והחולשה טורח וחוצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה סבור שדבר מה נחוץ לו אליו, אם הוא כל כך טורח. כשהגיע אמר לו שברצונו לומר לו, שאחד מצאצאיו שלומד בכולל הישיבה הוא אברך מצויין, ועולה ומתעלה כל הזמן.
לא אחת כשהיה מסדר קידושין, נאלץ ללכת מיד לאחר החופה כדי להספיק לסדר קידושין בחתונה נוספת, לפעמים בעיר אחרת. כמה פעמים אירע שלבעל השמחה היה אכפת, שרבינו ישוב לשמוח איתם בהמשך הערב. רבינו שהיה חולה וחלוש, ולפעמים אפילו פעם זו עלתה לו בקושי רב, בכל אופן השתדל לחזור, למרות שהיה מחוסר כח לגמרי, היה אומר ש"הרי בעל השמחה ביקש, ומן הסתם ישמח שנחזור" לכן עשה מאמצים גדולים לחזור.
סיפר אברך, בוגר הישיבה וכמה ישיבות נוספות, שנצרך פעם להמלצות מגדולי ישראל שמכירים אותו, הוא ביקש מרבותיו ונענה. וסיפר שכשביקש מרבינו עשה זאת בלב כבד, ביודעו עד כמה רבינו עסוק בניהול הרוחני והגשמי של ממלכת התורה, אולם היות והדבר נצרך לו ביקש. לבסוף נהג איתו רבינו כאדם שהזמן הרב ביותר ברשותו, הוא ישב מיד וכתב לו טיוטה, הראה לו ושאלו האם הנוסח מתאים לצרכיו, והאם יש לו הערה מסויימת על הנכתב, רק כשהתברר לו שהכל מוצא חן בעיניו, התיישב לכתוב את המכתב.
כיוצא בזה סיפרו כמה אנשים שכאשר ביקשו מרבינו שיפעיל את השפעתו במקומות שונים, אם ראה שהוא אכן יכול לעזור, עשה זאת תיכף ומיד בלי דחיות, באומרו, "הנה הטלפון תתקשר לטלפון שברצונך שאדבר עמם ואעשה זאת מיד".
"ברכני בני, ברכני"
כח הנתינה שלו היה ללא גבולות. ילד בן שבע שהחל ללמוד חומש בתלמוד תורה, ביקש מאביו שברצונו ללמוד בחברותא עם רבינו. האב התבייש לבקש כזאת מרבינו ואמר לבנו שיכתוב מכתב לראש הישיבה, והוא אכן עשה זאת. הוא כתב שהיות והחל עתה ללמוד חומש בראשית בתלמוד תורה, הוא מבקש ללמוד בחברותא עם הראש ישיבה… רבינו קיבל את המכתב, ומיד נטל עטו ורשם על המכתב שלש מילים – 'נלמד בחברותא, להתראות…'. ואכן, יומיים לאחר מכן כשהגיעה השבת לאחר סעודת שבת, דפק הילד בבית רבינו, הרבנית פתחה וקיבלה את פניו, ורבינו למד איתו בחברותא כבקשתו, כך למדו כמה שבתות…
אחד האברכים נכנס לבקר את רבינו עם בנו, באותה שעה שכב רבינו על הספה חלוש ומיוסר. שאל הבן את אביו למה ראש הישיבה שוכב על הספה. אזר רבינו כוחו והתיישב, חייך ואמר לילד: "הנה אני יושב!"…
בליל שבת בעת שעברו לפניו לאמירת 'גוט שבת' בישיבת מיר ברכפלד, אמר ילד קטן לאבא שלו: "תראה איך שראש הישיבה אוהב אותי, עד כמה הוא שמח שבאתי להגיד לו 'גוט שבת', כי לבחורים הוא לא נותן יד, ורק לילדים הוא נותן יד"… פעם נכנס אליו ילד בחול המועד וביקש ממנו ברכה, אמר לו רבינו בענוותנותו: "תברך אתה אותי", הילד לא הבין חכמות ובירך את רבינו בתמימות: "שראש הישיבה יהיה תלמיד חכם גדול", רבינו שמח וענה "אמן" בקול גדול. רבינו שמח, והילד שמח עוד יותר, הוא נתן לראש ישיבה ברכה והוא ענה אמן…
משכיל אל דל
למרות עיסוקיו הרבים של רבינו, מסירותו וחסדיו העצומים עם בני הישיבה, היה רבינו משכיל אל דל והקדיש מזמנו עבור אנשים שנזקקו לכך, נתקיימו בו דברי המשנה (אבות פ"ד מ"ה): "כל הלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
אנשים מסכנים וחלכאים היו מגיעים לפרוק את מועקותיהם. רבינו יכול היה לשבת שעות ארוכות, ולשמוע בתשומת לב ובהקשבה את דבריו של אדם שבור, ואף כאשר לפעמים ברור היה שמדובר באדם שרבינו לא יכול לעזור לו במצבו, והעזרה היא עצם הסבלנות לשבת ולשמוע את אשר על ליבו, גם אז ישב ושמע עד שהלה סיים את דבריו, כשהוא משרה אווירה של רוגע והנאה מביקורו. לא אחת שאל אותו אם הוא מעוניין בשתיה קרה או חמה, וניגש להביא לו. אולם בו ברגע שהלה סיים ויצא מפתח הבית שמח וטוב לב, נשאב רבינו בחזרה אל הלימוד.
פעם בעיצומה של שמחה, החל אדם שדעתו לקויה לדרוש. דרשתו התארכה והתארכה וכמובן שאף אחד לא האזין לדבריו. רבינו היה היחיד שישב בכובד ראש והקשיב ל'דרשה'. לאחר שהלה סיים אף ניגש להודות לו על דבריו.
פעם הגיע אליו גר צדק לאחר שהתגייר. רבינו קירב אותו מאד ואמר לו: "מהיום אני האבא והאמא שלך".
לשם מה ברא הקב"ה שכנים?
בית רבינו היה מוקד להכנסת אורחים. פעמים רבות ישנו בחורים מהישיבה בבית, לפעמים תקופות קצרות ולפעמים תקופות יותר ארוכות. אברך שהגיע עם רעייתו מארה"ב למרות קשיים רבים, ובהקרבה מיוחדת של האשה, נכנס עם רעייתו לתת שלום. רבינו שיבח מאד את הקרבתם לבא ארצה, וברצותו לגרום להם הרגשה נעימה, וביודעו שאין להם קרובים בארץ, אמר להם שביתו פתוח בפניהם תמיד, ואם פעם יחסר להם משהו, אפילו כוס סוכר שיבואו לביתו.
אברך אחר שמוצאו מחו"ל סיפר פעם לרבינו, שהם סובלים מבדידות היות וכל משפחתם וידידיהם מתגוררים בחו"ל. אמר לו רבינו בפשטות: "אנחנו נהיה חברים שלכם!".
פעם כששב בשבת בבוקר מהתפילה ומסדרי לימודו בישיבה, פגש את אחד מאברכי הישיבה, בן חו"ל, שגר לא הרחק מביתו. לאחר שבירכו בשבתא טבא, שאלו היכן הוא אוכל את סעודת השבת, ענה האברך: "בבית". כנראה שהוא הבחין שמשהו בתשובתו לא ברור, והוא חזר ושאל שוב ואז סיפר האברך שהחמין כבה, לכן יאכלו את סעודת שבת בלי חמין. ביקשו רבינו ללכת לביתו ולקרוא לרעייתו לסעוד על שולחנו את סעודת שבת בבוקר. אמר לו האברך שהוא מעריך שאשתו תסרב להזמנה, שכן תהיה לה יראת כבוד לסעוד בבית ראש הישיבה, אולם רבינו לא הבין ואמר לו: "לשם מה ברא הקב"ה שכנים?".
גיס רבינו, הג"ר אהרן לופיאנסקי סיפר, שפעם הוצרך לטוס לארה"ב וילדיו נשארו בבית רבינו, וסיפרו הילדים שכשרבינו חזר מהישיבה, רצה לשמחם ולתת להם להרגיש בבית, עשה להם מעגל ורקד ושר איתם.
לא רק לבני הישיבה היה הבית מוקד של חסד, אלא גם לאנשים שאינם קשורים לישיבה. בנות בעלות תשובה מסמינר לעולי רוסיה היו קבועות על שולחנו, לכמה מהן דאג ואף השיאן עם בני תורה. במשך השנים ארע כמה פעמים שילדים שלא היה להם היכן לשהות, התגוררו בביתו תקופות ממושכות. היה מוסד בירושלים, שכמה פעמים בנות שלא מצאו את מקומן בפנימיה באו לבית רבינו, שם הן זכו ליחס חם.
אגב, פעם הזמין רבינו את אחד מבני הישיבה לסעוד על שולחנו. במהלך הסעודה הבחין שאותו תלמיד לא אוכל, כנראה מחמת בושה. אמר לו רבינו שאצל חמיו הגאון רבי ביינוש זצ"ל אירע פעם שהתארח יהודי, והנה חמיו מבחין שאינו אוכל עם כולם. וגם כשהאיצו בו בעדינות לא אכל. הבין חמיו שאותו יהודי מגיע ממחוזות עם מנהגי אכילה שונים ממקומותינו, הניח המזלג והסכין בצד והחל אוכל בידיו, רק אז החל אותו יהודי לאכול. אמר לו רבינו בחיוך: "אצלך הרי אין לי צורך לאכול ביד, כדי שתאכל!"
(מתוך הספר 'ובכל נפשך')