יום שני כ"ט בתשרי תש"פ
על פי אֵילוּ חוקים בבית דין בתביעה שבין ישראל לגוי?
אמרו חכמינו ז"ל: "ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה יכול לזַכותו בדיני ישראל, זכהו, ואמור לו כך דיננו; בדיני גויים, זכהו, ואמור לו כך דינכם". ופירוש הדברים: ישראל וגוי שבאו יחד לדין תורה בפני דייני ישראל, אם לפי דיני התורה הישראל זכאי, יש לזַכותו, ולהסביר לגוי שפסק הדין הוא לפי תורת ישראל; ואם לפי דיני התורה הגוי זכאי, אך לפי חוקי הגויים הישראל הוא הזכאי, יש לזַכות את הישראל, ולהסביר לגוי שפסק הדין הוא לפי חוקי הגויים.
ויש מהאחרונים שסובר כי בכל עסק ממוני כלשהו בין הישראל לגוי, כאשר הישראל אמור לזכות בממון רק לפי חוקי הגויים – הריהו זוכה בו מאליו, אף שלא בפני בית דין. אך מדברי אחרונים רבים נראה כי אין הממון נקנה מאליו לישראל אלא כשהוא שייך לו על פי דיני התורה; ואילו הלכה זו שיש לזכות את הישראל לפי חוקי הגויים, אמורה רק לאחר פסק בית הדין.
[ביה"ל תמא, ב, ד"ה אבל]
הדעות השונות בקשר לדיני 'אסמכתא' ביחס לגוי
כפי שלמדנו אתמול, הפוסקים נחלקו בדין בנוגע לדיני 'אסמכתא' – כגון הקנאה שאין בה 'גמירות דעת' במידה הנדרשת, ואינה חלה – האם הם אמוּרים גם ביחס לגוי, או רק ביחס לישראל.
לדעת רוב האחרונים, הסוברים שדיני אסמכתא אמוּרים גם ביחס לגוי, סוברים כן הן בנוגע לישראל שהקנה לגוי, והן בנוגע לגוי שהקנה לישראל; ומהטעם האמוּר, שמכיון שאין בהקנאה גמירות דעת במידה הנדרשת, אינה חלה.
אולם, יש אומרים שבגוי המקנה לישראל – ההקנאה חלה, משום שלפי חוקי הגויים אין הבדל בין הקנאה רגילה להקנאה שלפי דיני התורה מוגדרת כאסמכתא; ולדעתם (ראה בהרחבה לעיל), בכל אופן שלפי חוקי הגויים שייך החפץ לישראל, זוכה בו הישראל גם כשלפי חוקי התורה אינו זוכה בו. ובבית דין, לכל הדעות יש לזַכות את הישראל (ראה לעיל).
[משנ"ב תמא, ח, וביה"ל ב, ד"ה אבל]
ישראל שקיבל מגוי משכון חמץ– האם רשאי להחזיקו ברשותו בפסח?
ישראל שהלווה כסף לגוי, והגוי נתן לו חמץ כמשכון, והישראל עשה בו קנין המועיל (ראה במקורות) – אסור להחזיק את החמץ ברשותו בפסח.
ואם עבר והחזיק את החמץ ברשותו בפסח, הדין כך: אם הגוי אמר לישראל בשעת נתינת המשכון שאם לא יפרע לו את ההלוואה במועד הפרעון יהיה המשכון קנוי לו מעכשיו, דהיינו משעת נתינת המשכון – אם מועד הפרעון היה לפני הפסח, אסור החמץ בהנאה; ואם מועד הפרעון לאחר הפסח, ימחל לגוי את ההלוואה בסמוך למועד הפרעון, כיון שאם הגוי לא יפרע את ההלוואה במועד, ייקנה החמץ לישראל למפרע משעת ההלוואה, ונמצא שהחזיק ברשותו חמץ שלו בפסח.
ואם הגוי לא אמר 'מעכשיו', יתכן שיש להקל בדיעבד אף אם מועד הפרעון היה לפני הפסח. אולם, אף באופנים הנ"ל שבהם החמץ מותר לאחר הפסח, אם הישראל קיבל עליו אחריות לשמירת החפץ, פעמים שהחמץ אסור.
[שו"ע תמא, ב, משנ"ב ז-י, וביה"ל ד"ה אסור; וראה עוד שם, ושו"ע תמ, א; ביאורים ומוספים דרשו, 8]