"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות י"ג, ח')
סיפור נפלא זה סיפר בערוב ימיו בעל המעשה, הר"ר משה ויינברגר מניו יורק:
"נער הייתי כאשר הורי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנא. היות שהורי היו עניים מרודים לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעלי ללכת ברגל, הישיבה שקבעו שאלך היתה רחוקה מהלך שלושה ימים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם וברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש מיהודים בדרך.
יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, והייתי לן על ספסלי בתי כנסיות, ופעמים אף ישנתי על אדמה באיזו פינה, סתם.
בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות, הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי, האמצא את הדרך? האם לעולם אשיג אוכל? האצליח במבחן? שאם לא – אבייש שם משפחתי ואיאלץ לחזור בדרך הארוכה בה באתי. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה להשקיע את עצמי בדף גמרא שהכנתי לבחינה, חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.
סוף סוף הגעתי לישיבה, כמובן עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהיבחן במשרדו של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, משרדו של רבי שמעון היה מטבח ביתו, ורבי שמעון קיבלני בחביבות וביקשני לשבת על הכסא. אחרי שקיבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי: "ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד", הכנתי עצמי בקפידא, המבחן!
"שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?" נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: "לפני כשלשה שבועות!" קם רבינו ואמר: "ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי, אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר, תצטרך להסתפק במה שאני יודע…"
ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד, אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי!! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן שלא יכולתי לאכול עוד.
כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: "עתה השאלה השניה", כאן כבר הייתי בטוח, עתה לאחר שהנני שבע אפשר כבר לבחון אותי, "השאלה השניה שברצוני לשאול אותך, מתי ישנת לאחרונה במיטה?" שוב נדהמתי, והשבתי שאיני זוכר בדיוק. הלך רבינו לחדר השינה שלו, סידר לי את המיטה, כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון. הוא כיסה אותי היטב. בעייפותי נרדמתי מיד עד הבוקר. אחר כך התברר שזו היתה מיטתו שלו.
זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנא.
וסיים בעל המעשה: "שנים רבות עברו מאז, צרות רבות עברו עלי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה ועוד צרות רבות, מה ששמר על יהדותי כל השנים, עם כל הטרגדיות אלו רק אותן שתי השאלות, אותו מבחן הקבלה לישיבת גרודנא.
סיפר הרה"ג רבי משה אליעזר שוורצבורד:
"זכיתי פעם ביום הפורים להיות במעונו של רבינו. היה זה בעיצומו של יום, רבינו ישב בביתו מוקף בבחירי תלמידיו ושוחח עמם בלימוד, מענינא דיומא. אמנם ניכר היה שרבינו מודאג, משום שבחוץ ירדו גשמים, ודאג אולי לא יבואו עניים שיוכל לארחם על שולחנו לסעודת פורים ולתת להם מתת יד הגונה "מתנות לאביונים". לפתע אורו עיניו, הוא ראה בחלון את אשר'קה העני, קם רבינו וקרא לו שיכנס לביתו באמרו: "היכנס פנימה הלא קר בחוץ". אחר שנכנס והתיישב, פנה רבינו למטבח והכין לו בעצמו כוס תה, כששב עם התה הבחין שבגדיו של אשר'קה ספוגים במים, קרא לו לחדר השני, כששב ראינוהו לבוש מחצלות של שבת שרבינו נתן לו".
סיפר הרה"ג רבי יוסף לב:
פעם נלויתי לרבינו בטיולו היומי, נטפל אליו צלם אחד והחל מצלמו מזוית זו ומזוית זו. כנראה שהלה עבר את המידה ואז אמר לי רבינו "ואס ויל אר דא" (מה רצונו כאן), אמרתי לו שהוא מצלם. ואגב הערתי שאולי זו פרנסתו. תיכף כששמע רבינו כן, עמד, סידר עצמו, והכין עצמו למען הצלחת התמונה, בכדי לא לקלקל פרנסתו.
"מתי אדם לא מוצא מרגוע עד שמוצא נקודת טוב בזולת"
פעם אמר באסיפה של ועד הישיבות: כשליבו של אדם טהור מכל חשבונות אנוכיות, אז הוא מחפש אצל הזולת רק את הטוב והטוהר. ואינו מוצא מרגוע לעצמו עד שהוא מוצא איזו שהיא נקודת טוב החבויה בלבו ובנפשו.
מסגולותיו האישיות – להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, נער כזקן, חכם כסכל, איש כפי מדתו. לפעמים בלכתו ממעונו אל בית המדרש פגש בדרכו בעלי בתים ישישים, ומכיון שנכנס עמהם בדברים, היו מספרים לו חדשות ששמעו איש מפי איש, בנוגע למזג האויר, ולמטאטא זרדים במרחץ הזיעה, על נדודי שינה ועל מיחושים שונים שפקדו את פלוני בברכיו ואת עמיתו בכתפיו – כדרך שיחת זקנים פשוטי עם בינם לבין עצמם – ובמשך כל אותה שיחה היה רבינו נראה כמי שמקדיש לדברים תשומת לב יתרה וכמי שמעורה בשיחם ובשיגם.
[מתוך 'תורה יבקשו מפיהו']