"ויזכור אלוקים את רחל" (בראשית ל, כב)
בפרשתנו למדים אנו אודות מעלת הויתור של רחל אמנו. חז"ל אומרים: "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה". הקדוש ברוך-הוא לא קיפח את שכרה, וזכר את הקרבתה הגדולה. למפרע התברר שרחל מצד עצמה היתה עקרה, ואילו לא היתה מוותרת ללאה אלא היתה נישאת מיד ליעקב – לא היתה יכולה ללדת, ולא היתה זוכה להעמיד אף מקצת מן השבטים. רק על ידי המעשה הגדול שעשתה, זכתה להיפקד בבנים ולהעמיד שבטי י-ה. נמצא שעל ידי הויתור לא הפסידה רחל כלום, ואף הרויחה בכך את כל עולמה.
כשנתבונן בדברי חז"ל ניווכח שלא רק את עצמה הצילה רחל בויתורה, אלא אף את כל דורות צאצאיה. זכותה הגדולה במעשה ויתור זה עמד לנו שתתקבל תפילתה בשעה שירדו לגלות.
שמעתי מבעל המעשה, שנכנס למרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א, והתלונן בפניו שהוא סובל מרורות מהשכנים. הרב שטיינמן השיבו בנועם: "תוותר! כדאי לך לוותר! עם קצת סבלנות תראה שאתה המרויח הגדול…"
פעם נוספת, כשהשכנים הגדישו את הסאה והציקו לו בצורה חסרת תקדים, הוא ירד שוב לביתו של הרב שטיינמן לשאול כדת מה לעשות. כששמע הרב את דבריו הוא גילה אמפתיה מרובה, והראה שהוא אכן משתתף בצערו. אך כשסיים הלה לתנות את צערו, תפס הרב את ידו בחום רב ובלבביות, ואמר לו: "ויתור ויתור! ויתור! אין גבול לויתור…"
ראש הישיבה מרן הרב שטיינמן זצוק"ל רגיל להביא לכך את הדוגמא הבאה:
כאשר עזב הגאון רבי איצל'ה מפוניבז' זצ"ל את ישיבת סלבודקה, תר ה'סבא מסלבודקה' מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, אחר מועמד רם מעלה שיכנס לנעליו הגדולות של רבי איצל'ה, להחליפו פאר בראשות הישיבה.
פנה ה'סבא' להגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שאם כי היה צעיר לימים כבר נודע שמו לתהילה בליטא כולה כעילוי ולמדן מופלג, והציע לו לבוא לכהן כראש ישיבתו. רבי איסר זלמן שקל את ההצעה בחיוב, אך חשש שחמותו האלמנה, אשת הנגיד רבי פייביל פראנק זצ"ל, תצטער מכך שיש לו משרה תורנית נכבדה, בעוד חתנה הבכור – הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל – עדיין לא התעטר בכתר תורה כראוי לו. הציע איפוא רבי איסר זלמן ל'סבא' ששניהם יבואו לשמש כראשי הישיבה, באמרו שאף רבי משה מרדכי ראוי לאיצטלא רמה זו. לאחר דין ודברים נאות ה'סבא' להצעה, ושני הגיסים נסעו לסלבודקה והחלו לכהן בצוותא כראשי הישיבה.
לאחר כמה שנים, נוכח רבי איסר זלמן ששיטות הלימוד שלו ושל רבי משה מרדכי – שונות. בעוד הוא שם דגש יותר על למדנות ועומק העיון, רבי משה מרדכי התמקד יותר על הספקי הלימוד, ונוכח שאין שני המלכים יכולים לשמש בכתר אחד. חיכה רבי איסר זלמן להזדמנות בה יוכל להותיר את הישיבה בראשותו הבלעדית של גיסו. ואכן מיד כאשר הגיעה ההצעה על ידי ה'סבא מסלבודקה' לפתוח סניף של הישיבה ב'סלוצק' עזב רבי איסר זלמן את סלבודקה ועבר לישיבה החדשה, ממנה הסתעפה מאוחר יותר ישיבת לייקווד, שהיגרה בשנות המלחמה לארצות הברית.
אמר הרב שטיינמן לתלמידיו:
כיום, עשרות שנים לאחר אותו מעשה, יכולים אנו להווכח מה הרויח רבי איסר זלמן מאותו ויתור. אין בית מדרש בו לא הוגים יומם ולילה בחיבורו הגדול 'אבן האזל', ובסלוצק אף זכה לחתנו הגדול, מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שהאיר את עולם התורה וקומם את עולם הישיבות בארצות הברית לתחיה.
המשיך הרב לומר: גם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, למד אצל רבי איסר זלמן בסלוצק, ושם נוצר הקשר המיוחד בין השניים, כשרבי איסר זלמן מטפח ומלמד את מי שהפך לימים למנהיג הדור. כל עולם הישיבות שהתרבה וצמח בדורנו, הוא תוצאה של אותו ויתור, לפני שנים כה רבות.
"נער הייתי וגם זקנתי, ויכול אני לומר בוודאות גמורה, מויתור לא מפסידים!" – קבע הרב שטיינמן בנחרצות.
עוד מסופר, שפעם נכנס אל הרב שטיינמן יהודי בר אוריין ותלמיד חכם שמירר בבכי על ביתו המלא בבנות מתבגרות, והישועה רחוקה מלבוא. ראש הישיבה השיבו: "אינני נביא ולא בן נביא, אך אחת אדע מה שאמרו חז"ל, שהבטיח הקדוש ברוך-הוא לרחל שיזכור לה את הויתור הגדול שויתרה לאחותה, כאשר מסרה לה את הסימנים. הרי לנו מה כוחו הגדול של הויתור… תתחנכו גם אתם במידת הויתור והקב"ה יהיה בעזרכם".
הלה החליט להתחיל ללמוד ספר מוסר מסויים העוסק בתחום זה, ואכן תוך זמן קצר ראו בעיניהם ישועה גדולה.
מתוך אוצרותיהם אמלא