הרב ב. הלחמי
מתכבד בכבוד חברו
הגאון רבי ישראל יצחק אהרן לנדסברג, לימים אב"ד גרויסווארדיין, היה חסר אמצעים כשנכנס ללמוד בישיבתו של מרן החתם סופר. הוא הציע לבחורים כי יכתוב את כל חידושיו של מרן החתם סופר מילה במילה ואפילו יתאר כל תנועה שלו בעת מסירת הדברים, והם בתמורה הבטיחו לשלם לו על כך.
כשהגיע מרן החת"ס לשיעור, חש באווירה קלילה בעקבות ניסיונו של אותו בחור צעיר לחקות אותו, ותבע מאחד התלמידים לספר לו מה זה ועל מה זה. התלמיד נאלץ לספר לו על ההסכם אליו הגיעו עם אותו עילוי צעיר, לכתוב את השיעורים ולמוסרם בפני התלמידים בדיוק באותו אופן שהרב מוסר. מרן הח"ס הגיב בקפידה, סגר את הגמרא ועזב את הישיבה…
למחרת היום ציווה מרן החת"ס למסור לכל הבחורים שעליהם להתייצב לשיעור ללא יוצא מן הכלל, איש בל ייעדר, ומי שלא יבוא – לא יורשה להשאר בישיבה. גם אותו נער צעיר חייב היה להשתתף, ואם יסרב – יש להביאו אף נגד רצונו.
לנער לא נותרה כל ברירה, והוא בא כשכל גופו רועד כעלה נידף ונפשו כמעט פורחת ממנו. רוחו הייתה שבורה ורצוצה ממה שאירע בשיעור אתמול, עד שלא יכול היה לבוא ברגליו, והבחורים נאלצו להעמיסו על כתפיהם ולהביאו לישיבה. הוא ידע שכלתה אליו הרעה והיה בטוח שהרבי יגער בו קשות ויסלקו מן הישיבה בבושת פנים.
והנה, כאשר התיישבו כולם במקומותיהם, פתח מרן החתן סופר ואמר: "בניי היקרים, אתמול בעת השיעור לא התנהגתי כשורה, במקום לשבח את הבחור איציק אהרן על מידת חביבותו לחידושי התורה של רבו, ולחביבות שלו בכלל, ועל כישרונותיו הנעלים וזיכרונו הנפלא, נכשלתי בעוון של המלבין פני חברו…"
כאן, פרץ מרן החת"ס בבכי מר שזעזע את כל הנוכחים. רגעים ארוכים חלפו, ובכיו של מרן החתם סופר נשמע בחלל הישיבה, בחוזרו על כך שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ובאומרו – "אינני רואה עצמי ראוי להמשיך ללמד כאן, אבל ברצוני לפייסו, על כן הנני מבקש מכם חנוני בני חנוני, אנכי מבקש מהקב"ה שימחל לי, וכן ממך יצחק אהרן, מבקש אני מחילה, אנא בני, מחל לי!"
הוא חזר ושאל: "האם הנך מוחל?!" כמובן שהתלמיד ההמום מחל לרבו, ורק כאשר היה ברור למרן החת"ס כי אין לו שום קפידה עליו, חידש את שיעוריו בישיבה.
כמה מוסר השכל למדים אנו ממעשה נורא זה, על זהירות יתרה בכבוד הזולת ועל בקשת מחילה והתרצות כלפי מי שפגע בו.
עצה מעשית לבדוק באהבת הזולת
באחד הימים, התהלך מרן החזו"א זיע"א, ברחובה של עיר התורה עם הגאון רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל. במדרכה מן העבר השני הילך רב נכבד. משהבחין בכך מרן החזו"א, ביקש מהגרח"א לעבור אל המדרכה השנייה, כדי לומר "שלום" לאותו רב ולכבדו.
לאחר מכן, התבטא מרן החזו"א זצוק"ל בפני הגרח"א טורצין: "מידות בלב – דבר קשה הוא, אבל בפועל, המידות – דבר קל הוא, וכשעושים ההיפך ממה שרוצים, זהו ה"בפועל" של המידות…"
עם זאת, ידע מרן החזו"א אימתי וכיצד היא הדרך להתנהג כך, כפי שתיאר מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל באחת הפעמים: "פעם, ביקשתי ממרן החזו"א טובה מסוימת, אך הוא סירב לעשותה… ושאלתיו – 'ומה עם ואהבת לרעך כמוך?!'
השיב לי מרן החזו"א בפשטות: 'גם לעצמי לא הייתי עושה דבר זה'…"
הרגשת כבוד הזולת בשלמות
באחד הימים דפק אדם, שנראה היה כעני, על דלת ביתו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. כשפתחו את הדלת החל לבכות במר גורלו על הצרות הפוקדות אותו וביקש להיכנס פנימה לבקש עזרה מבעל הבית. כששמע זאת מרן הגראמ"מ שך, ביקש שיכניסוהו. אותו אדם החל לתנות את מר גורלו. הוא סיפר שרעייתו נפטרה לפני הרבה שנים ויש לו יתומים רכים שהוא מגדלם לבדו, ואין לו כסף לכלכלם. הם רעבים ללחם.
מרן הגראמ"מ שך הצטער מאד לשמע הדברים, הוציא מכיסו סכום נאה ומסר לאותו יהודי תוך שהוא מברכו שיצליח בדרכו. כשיצא אותו אדם מפתח הבית הבחין בו אחד מנכדי מרן זצוק"ל, שהכיר את האיש וידע כי הוא מתנהג ברמאות וכי כל דבריו אינם נכונים. הוא מיהר לסבו ושאל אם נתן לו כסף, ומשהשיב מרן בחיוב, סיפר לו כי האיש כלל אינו עני, וידוע ומוכר כשקרן המנסה להוציא צדקה שלא כדין…
מששמע זאת מרן זצוק"ל, תפס בידי נכדו והחל לרקוד ולשמוח… הנכד שהבין כי כנראה סבו לא שמע היטב את הדברים, חזר וסיפר כי אותו עני אינו עני כלל, וכל דבריו הינם שקר וחבל לתת לו כסף שאינו צריך לו כלל.. ושוב מרן משיב לו: "אם כך, עלינו לרקוד ולשמוח…"
משראה מרן זצוק"ל, כי הנכד אינו מבין את הדבר, פנה והסביר לו: "אתה יודע כמה נכמר ליבי בקרבי לשמע דבריו הקשים, כל כך ריחמתי עליו בהיותו אלמן עם ילדים רכים יתומים שאין לו פרוטה לפורטה על מנת להאכילם… עתה כששמעתי ממך כי אין הדבר נכון, כמה שמחה יש בליבי, שלכל הפחות הדברים הללו אינם נכונים, ואל לי להצטער אודות צרותיו".
לסיום, הוסיף מרן זצוק"ל וסיפר, כי בדרך כלל כשבאים לבקש ממנו צדקה, הוא ניגש למגירה, שם מונחת מעטפה של כספי צדקה ומוציא ממנה, אך הפעם סייע בעדו הבורא, והוא הוציא את הכסף מכיסו ולא מקופת הצדקה.
ללמדך, שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים…
הזהירות בצער הזולת שהפליאה את הנוכחים
מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ניסקי זצוק"ל הלך פעם ברחוב עם כמה מתלמידיו. ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים. למרות שהרחוב המדובר היה בקצה העיר ושונה מכיוון הליכתם של מרן הגרח"ע ותלמידיו, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עמו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום, והראה לו את הכתובת המדויקת.
שאלו התלמידים את רבם: "הייתכן? מדוע הקדיש לו רבינו כל כך הרבה זמן, וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כליי, דהיינו להראות לו את הכיוון ובמקרה הצורך אם לא יספק אותו יוכל לשאול אדם נוסף? מדוע צריך ללכת אתו עד למקום?…"
השיב להם רבי חיים עוזר בפשטותו האופיינית: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה היה מגמגם, כבד פה וכבד לשון?! אין ספק כי הייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפניי, ואם לא הייתי הולך אתו יד ביד עד הרחוב היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך הארוכה שהלכנו עמו…"
הנגמל חסד הוא חפצא דמצווה
שח הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל: "זכיתי לראות אצל מרן החזו"א זצוק"ל את גודל חביבותו לקיום המצוות בכללן. היה זה כשנשארתי פעם ללון בבני ברק, מחוסר אפשרות למצוא רכב שיעלה לירושלים בשעה מאוחרת מאד. מרן החזו"א זצוק"ל יחד עם גיסו מרן הסטייפלר זצוק"ל, וזוגתו אחות מרן החזו"א, שלושתם יחד עסקו במצות הכנסת אורחים בנעימות ובחביבות נפלאה. מרן הסטייפלר וזוגתו סחבו את המזרן וכלי המיטה, ומרן החזו"א הולך לפניהם להנחותם הדרך, היכן ישימו את המזרן. עוד זכורני שמרן החזו"א בעצמו הכין כלי עם מים לנטילת ידיים של שחרית והעמידו ליד המיטה.
כשראיתי עד כמה טורח מרן החזו"א למעני, לא יכולתי לסבול וניסיתי להתנגד לכל הכבוד המופלג הזה. ענה לי מרן החזו"א במתק לשונו: 'זייט ווען זאגט א' אתרוג וואס מען זאל טוען מיר איר?' (מאימתי יש לאתרוג זכות לומר מה יעשה בעה"ב עמו?). כאומר, כעת האתרוג הוא האורח- חפץ המצווה, ואל לו לאתרוג לחוות דעתו לבעה"ב המקיים את המצווה.
זהירות בצער הזולת גם בהפסד תמורה רבה
המגיד הנודע הגה"צ רבי שמואל יודלביץ זצוק"ל היה ידוע היה כנואם בחסד, ודבריו היוצאים מן הלב השפיעו על רבים ליישר אורחותיהם. ממרחקים ביקשו שיבוא לשאת מדברותיו, ואף כי היה הדבר כרוך בטלטולים וביטול תורה, הכריע שיקול זיכוי הרבים את הכף.
כאשר נפטר הרב דבתי הורודנא באו הגבאים והמתפללים וביקשוהו שיאמר דברי כיבושים לפני כל נדרי. הייתה זו הזדמנות פז שאין כדוגמתה, דבר בעתו מה טוב, הן בהרהור תשובה בערב היום הקדוש יכול האדם לקנות את עולמו, להיחתם לחיים ולזכות בדין. כעת, באים לפניו מניין שלם המבקשים לשמוע, רוצים לקבל, איזה זיכוי הרבים נפלא, וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלויה בו, הרי זו זכות עצומה עבורו ליום הדין!!
רבי שמואל אהרון סירב. לא הועילו הבקשות, הוא לא נענה להפצרות גם לא נימק את הסירוב, שכן בבית הכנסת לא שח אלא בתורה ותפילה. לאחר התפילה, כשהלך לביתו, נשאל לסיבת סירובו, הן יכול היה לעורר את הקהל עד לדמעות, והוא כה עמל לזכות את הרבים כל ימיו?!
נענה ואמר: "ידעתי בני ידעתי, ודווקא משום כך מיאנתי. יכול הייתי לעורר לבכי, אך היה שם בכי אחד שאותו לא רציתי, מבינים אתם?! בכל שנה היה הרב דורש ומעורר לתשובה, השנה הוא נפטר, אבל הרבנית-אלמנתו מתפללת בעזרת הנשים, ולבטח כאשר תשמע שמישהו אחר דורש במקומו, תיזכר בדרשתו ותזכור את היעדרותו, ומקור דמעותיה ייפתח…"
חזרו ושאלוהו: "וכי משום כך כדאי לוותר על זיכוי הרבים ביום הדין?!"
נענה ואמר: "לא רק על כך, אלא על הרבה יותר, כלום יש זיכוי הרבים גדול יותר מהוצאת בני ישראל ממצרים, חילוצם משעבוד קשה ומר, והוצאתם ממ"ט שערי טומאה? והקב"ה בכבודו ובעצמו כיבד את משה רבינו בזיכוי הרבים שאין כדוגמתו, ואילו משה רבינו סירב, אם הדבר יפגע ברגשותיו של אהרן אחיו הגדול, כי אין המטרה מקדשת את האמצעים, ומצוה אינה יכולה לבוא בעבירה…"
מעלת החסד – לחבר לדורות קודמים
כידוע, מרן רשכבה"ג ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן (שליט"א) זצוק"ל מעורר כל ימיו על הצורך בחיזוק אורחות ימינו בכל הנוגע לבין אדם לחברו. באחת משיחותיו הביא לחזק עניין זה באומרו, שרק חסד הינו דבר הנותר לנו מדורות קודמים באותה מידה, כי בלימוד התורה – הלימוד שלנו הוא אינו כמו הלימוד של הדורות הקודמים לפני אלף שנה, ובעניין התפילה- זו אינה אותה תפילה כמו גדולי עולם שהתפללו לפני אלף שנה תפילה בכוונה, כך, שרק מידת החסד נשארה בעינה ואין בה שינוי, כדוגמת נתינת פרוסת לחם לעני וכדומה, שאת זה גם גדולי עולם לפני אלף שנה היו עושים בדיוק כמו בדורנו, ולכך יש צורך להרבות בכך, גם בכדי לזכות להיות דומים לרבותינו רועי ישראל בכל הדורות.
מעשה נורא הממחיש כמה ראה בכך עניין ראשון במעלה, שח מקורבו רבי איסר שוב שליט"א: באחד הימים, חפץ היה מרן ראש הישיבה (שליט"א) זצוק"ל לפעול בנושא חיזוק חשוב מאד, שהיה כרוך במאמץ רב מצדו, ובן בית הקרוב אליו החל לנסות להניאו מכך, באומרו שזה לא לכוחותיו של מר"ן שליט"א.
השיב לו מרן (שליט"א) זצוק"ל מנהמת ליבו: 'אנשים בגיל שלי כבר השכיבו אותם לישון… ואם השאירו אותי בחיים, מוטל עליי לפעול ולחזק למען כבוד שמים. אם אתעצל בנושא זה, הרי ישכיבו גם אותי לישון… ' בתוך הדברים החל לבכות באומרו: 'הקב"ה נותן לי רק טוב, ומה אני מחזיר לו ממש כלום, הוא גם הותיר אותי מהמלחמה יחיד מכל בני משפחתי, ומה אני עושה למענו יתברך??'
(מוסף שבת קודש יתד נאמן ב' אייר תשע"ז)