חדר המיון של בית החולים 'הדסה עין כרם' בירושלים המה מרופאים טרודים ואחיות עסוקות, אשר התרוצצו מחולה לחולה, בינות המבקרים, בני המשפחה, טכנאים ואנשי נקיון. רעש עצבני, שגרתי, של שעת צהרים בבית החולים, מקום שבו חיי אדם תלויים על בלימה, ומעט מידי אנשים מסורים אחראים על כך שיותר מידי דברים לא יקרו.
המיטה בה שכבתי נראית היתה כחפץ שולי לעומת גדוד המכשירים שצבאו סביבי. גופי היה מחובר לאלקטרודות, לעירוי, ולכל חוט נוסף אפשרי, שיתן מענה לתפקוד לקוי של הלב, אם וכאשר, חלילה.
באותה שעה שכבו בחדר המיון שמונה עשר אנשים, ארבעה מהם שומרי תורה ומצוות. כולנו נערכנו לשנת לילה בבית החולים. כל אחד מאיתנו, בהתאם למצבו, סבור היה כי מצבו הרפואי דורש שהיית לילה בבית החולים, ואכן נערכנו בהתאם. בגדי בית החולים כבר הונחו לצידנו.
לקראת השעה שש אחר הצהרים, הגיע אל חדר המיון בנו של אחד מן הממויינים, הוציא גמרא, וללא שהיות החל ללמוד עם אביו את הדף היומי, תחילת פרק במה מדליקין. הדף היומי אינו מדלג על הימים, גם לא על יום בבית חולים.
"מגיד השיעור", יהודי נשוא פנים בשנות העמידה, החל מרצה את הגמרא לפני אביו בשפה קולחת ברורה ונעימה, בקול נעים ובהטעמה מיוחדת, ובלי משים נסחפנו גם אנו, דרך הוילונות החלקיים, והקשבנו בשקיקה לדבריו. הוא היה רהוט, וריתק את כולנו בהסבריו.
לא רק אותנו… הס השלך בחדר המיון, הכל האזינו לשיעור. נדמה היה כי גם הטלפונים כיבדו את המעמד ופסקו מלצלצל. חדר המיון של בית החולים 'הדסה עין כרם', שאך לפני שניות המה, רגש ורעש, השתתק לשמע שיעור הדף היומי. והבן, "מגיד השיעור", המשיך בשיעורו, אולי אפילו לא הבחין בכך, שיש לו מאזינים נרגשים מאחורי הפרגוד.
לאחר דקות אחדות, אחד מאיתנו הרהיב עוז, והחל להשתתף בשיעור באופן פעיל. שאל, יישב והתווכח. תוך זמן קצר, שכחנו כולנו מה אנחנו בעצם עושים פה…
לקראת סוף השיעור נערך ביקור רפואי במיטתו של היהודי שבנו מסר את השיעור, וכולנו שמענו: "אתה משוחרר, תהיה במעקב אצל הרופא שלך, ונראה הלאה"… הבן המשיך את הדף עד תומו. השיעור הסתיים. למדנו דף.
הלימוד החיה, הבריא, ו… "שחרר" את כולנו.
מיד אחר כך, ראיתי את אביו של "מגיד השיעור", לובש את מגבעתו ויוצא בלוויית בנו. לא עבר זמן רב, ומאחורי הווילון שמעתי את האחות מפטירה לעברו של משתתף נוסף בשיעור: "אתה יכול ללכת לביתך, תמשיך לקחת את התרופות הללו. בעצם אין לך סיבה להשאר כאן"…
הסתכלתי על גופי המחובר והקשור בצינורות שונים, וחשבתי לעצמי: 'לו רק היו מודיעים לי הודעה זו'… אחות! סליחה, מה הענינים אתי? מה המצב? יש סיכוי שאשתחרר היום?
"תראה, יתכן שכן, נבדוק".
לאחר חצי שעה – "זה בסדר. אתה גם יכול ללכת הביתה"…
והרביעי – פשוט נעלם… מי שחרר אותו כך, בהחבא?
עם שחרורי, שקט מוזר חזר שוב לשרור בחדר המיון. הדף היומי – החזיר את האנשים הביתה. ולא רק אותנו המשתתפים האקטיביים, אלא גם חלק ממכבדי המעמד…
אשרי העם שככה לו.
(מכתבו של בעל המעשה שפורסם בגיליון 'מאורות הדף היומי')