הרב ישראל ליוש
"וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כ"ט, י')
בפרשת השבוע פוגשים אנו פעמיים בכח הרצון של יעקב אבינו. כח בו הצליח יעקב אבינו לעשות דברים שהינם מעל היכולת הטבעית של בני האדם. התורה מספרת שבכל אותם ארבע עשרה שנים ששהה יעקב בבית מדרשם של שם ועבר – לא שכב לישון כי היה עסוק בתורה. כוחות על טבעיים נצרכים לכך, אדם רגיל אינו מסוגל לעבור כמה ימים בלא לשכב לישון. הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מציין כי לא היה זה כוח על טבעי שניתן ליעקב אבינו בדרך נס או מופת, אלא היה זה כח רצון עצום איתו אפשר היה להשיג את הבלתי יאמן ולכבוש פסגות גבוהות.
גם בפגישת יעקב עם רועי חרן ועם רחל בת לבן, מוצאים אנו כוחות גדולים שמתגלים אצל יעקב. כאשר הוא גולל את האבן מעל פי הבאר, אבן שהתורה מעידה עליה, כי רק בהתאסף כל הרועים כולם, ניתן יהיה לגולל אותה מעל הבאר, ואילו יעקב עושה זאת כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית – כלשונו של רש"י.
בפיוט בתפילת גשם אנו אומרים: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" – גלילת האבן, לא היה בה משום כח וגבורה גדולים, אלא היה כאן יחוד הלב, רצון עז ואמיתי אשר הניע את יעקב לאמץ את כל כוחותיו, ולמצות את כל יכולותיו עד כדי שהצליח לחולל נפלאות בגלילת האבן.
באר מים היתה בשכונת שערי חסד בירושלים, אשר סביבה התרחש סיפור נפלא המתאר גם כן 'כח רצון' רב.
מסופר בספר קול חוצב על הילד 'שלומקע שוודרון', שהיה משחק ומשתובב עם חבריו בני גילו על יד הבאר השכונתית. ילד יתום היה שלומקע, אביו כבר לא היה בין החיים ולא היה מי שיקרא לו הביתה, ובכלל, מה לו לשוב אל ביתו הדל והריק, נעים יותר להשקיט את הרעב במשחקי 'תופסת' ו'כדור'.
הדבר חרה היטב לאמו הצדקנית. מוכשר הוא הילד, וכמה חבל שהוא מבלה את זמנו היקר במשחקים. שנתו המאוחרת אף היא הכבידה עליו את הלימוד ביום שלמחרת. אך אמו לא אמרה נואש, ומדי ערב משקיפה היתה מבעד לחלון אל עבר ה'באר' וקוראת לשלומקע שלה שיבוא הביתה. בלבה נושאת היתה תפילה חרישית לאביהם של יתומים, שישמור על ילדה וישים בלבו אהבתו ויראתו.
לימים, גדל הילד והתפילות על פי הבאר עשו את שלהן. הילד שלומקע הפך לנער ולבחור, ויחד עם בגרות גילו עלה ונתעלה במעלות התורה והיראה. כל רואיו לא הכירוהו, הכל ציינו את השינוי הדרמטי שחל בו, איך מ'שלומקע השובב' הפך להיות הבחור המתמיד 'שלום שוודרון'.
עת חתונתו הגיעה, ואף בהיותו אברך שקע בלימודו יומם ולילה, כל צרכי הבית מוטלים היו על אשתו, והיא עשתה הכל כדי שיוכל ללון אך ורק בעומקה של הלכה, ללא טרדות החולין.
בוקר אחד, הבחינה הרבנית, אשת רבי שלום שפניו נפולות, והבינה כי טרוד הוא. שאלה הרבנית את בעלה הצדיק לפשר הדבר.
"הביטי אשתי היקרה!" ענה לה רבי שלום, "מאז חתונתנו עמלה את קשה במלאכת שאיבת המים ונשיאת הדליים אל הבית, יודע אני כי מלאכה קשה היא שאיבת המים, יש צורך להתכופף ולמלאות דלי אחר דלי, מהיום והלאה אעשה זאת אני. את תלכי כל בוקר אל הבאר, הניחי שם את הדליים, ובסיומה של התפילה אגש אל הבאר, אשאב מים ואשא את הדליים אל הבית".
מחשבות רבות התרוצצו במוחה של הרבנית לשמע תשובת בעלה, בתוך תוכה ידעה היא היטב כי בעלה אכן צודק. אין זו מלאכה המתאימה לנשים, היא דורשת כוחות גדולים, וידיה כבר נפוחות מכובד המשא, אך מצד שני, לימוד התורה של בעלה חשוב הוא יותר משמירת כוחותיה, וכי היא זו שתסכים להצעתו ותגרום לו לביטול תורה ולמניעת צמיחתו של אדם גדול??
רבי שלום, בתבונתו הרבה, זיהה את אשר בליבה, ולא נתן למחשבותיה לבלבלה. תיכף ומיד הכריע בפסקנות: "החל ממחר אלך אני אל הבאר, מעתה מלאכת השאיבה מוטלת עלי".
בראותה כי הוא נחרץ כל כך, לא היתה לה כל ברירה והיא הסכימה עמו.
למחרת, הניחה האשה את הדליים ליד הבאר ושבה אל ביתם. היא המתינה לסיום התפילה ולבוא בעלה עם הדליים המלאים, אך הזמן עבר והתאחר ורבי שלום מתמהמה, 'התפילה הרי הסתיימה מזמן, ומדוע הוא אינו שב?' הרהרה הרבנית, 'כמה זמן אמורה להתארך מלאכת שאיבת המים? שמא אינו מסתדר?' המשיכה בהרהוריה.
משבושש לבוא הלכה הרבנית אל החלון, להביט אל כיוון הבאר ולברר את סיבת העיכוב. והנה מראה פלא נגלה לעיניה, רבי שלום נשען על הבאר, בידו כלי כתיבה ופיסת ניר והוא רושם עליו דבר מה, עתה גדלה פליאתה שבעתיים, 'מה הוא כותב שם דווקא על יד הבאר?' תמהה הרבנית.
היא נגשה אל הבאר ושאלה את בעלה: "מה קרה? מה אתה כותב?" רבי שלום, התנער כמתוך חלום, נבהל מקריאתה של אשתו, ותיכף השיב את העט אל כיס מעילו, והתנצל: "הרהרתי בדברי תורה, והנה עלה ברעיוני דבר חידוש, חששתי שאשכח אותו ולכן החלטתי להעלותו על הכתב", "איפה הקובה?" (הכלי עמו שאבו את המים), שאלה הרבנית, "אבוי" השיב רבי שלום, "כנראה נפלה אל בור המים כאשר הוצאתי את העט מן הכיס".
שמחה הרבנית שמחה גדולה, וכלל לא התאבלה על אובדן הקובה, מה שווי יש בה בקובה לעומת צמיחתו של גאון בתורה, איזו זכות גדולה היא זו להיות רעייתו של מתמיד ושקדן כרבי שלום…
כאשר שמעה אמו של רבי שלום את סיפור הבאר, ואת גודל שקיעותו בלימוד התורה דווקא על יד הבאר, זלגו עיניה דמעות, אך הפעם היו אלו דמעות של שמחה, דמעות אושר, על שזכתה שבנה יהיה שקוע ראשו ורובו בלימוד התורה. היא נזכרה בדמעות הקודמות, אף הן על יד הבאר, דמעות התפילה על בנה שיצמח, דמעות של זעקה על ילדה הרך שיזכה לאהבת תורה, והבינה היטב כי לולא דמעות התחינה של אז, לא היתה זוכה לדמעות השמחה של עכשיו.
3/541