כפי שלמדנו אתמול, ברירה בסמוך לסעודה, נחשבת לברירה על מנת לאכול 'לאלתר'. ומהו שיעור הזמן הנקרא 'סמוך לסעודה'? אם מיד לאחר הברירה מתחילה הסעודה, הרי זה נחשב לאלתר אף אם את המאכל הנברר עצמו יאכלו מאוחר יותר מחמת שהסעודה נמשכת זמן רב.

ואם הברירה נמשכת זמן מה – יש שכתב שאין זמן מוחלט להגדרת לאלתר, והדבר משתנֶה מאדם לאדם כפי הזמן הזמן הנדרש לו להכנת האוכל; ויש שהגדיר זאת – שֶׁכָּל שמורגש כי הברירה נעשית בסמוך לסעודה, הרי זה בכלל לאלתר.

ובסעודה שמשתתפים בה אנשים רבים, והברירה אורכת זמן רב – יש אומרים שמותר להתחיל את הברירה זמן רב לפני הסעודה; ויש אומרים שאין היתר אלא בתוך מחצית השעה הסמוכה לסעודה; ואם די בפחות ממחצית השעה, אין היתר אלא כפי הזמן הנדרש לברירה.

[ביאורים ומוספים דרשו שיט, 7]

הרוצה לברור מאכל הנמצא במקרר או במקפיא על מנת לחממו או להפשירו – יש אומרים שאף אם בדעתו לאוכלו מיד לאחר החימום וההפשרה, אין זה נחשב כברירה 'לאלתר', שכן האכילה היא השימוש בחפץ, וההפשרה והחימום אינם אלא הכנה לשימוש בו.

ויש מבדילים בין מאכל שנהוג לחממו או להפשירו בסמוך לסעודה דווקא, אשר לגביו נחשבות פעולות אלו כ'דרך אכילה' וכשימוש בחפץ, והברירה מותרת, לבין מאכל שאין הדרך לחממו ולהפשירו, אשר לגביו פעולות אלו אינן 'דרך אכילה', והברירה אסורה.

והיוצא מביתו למקום אחר ורוצה לברור דבר מה כדי ליטלו עמו ולהשתמש בו במקום היעד, כגון אשה היוצאת עם ילדיה ורוצה ליטול עבורם בגדים להחלפה (ראה תקציר למחר) – רבים מהפוסקים כתבו שהדבר אסור, כיון שהשימוש בחפץ אינו מיידי, ויש שהתיר זאת.

[ביאורים ומוספים דרשו שיט, 7]

איסור מלאכת 'בורר', אינו רק בהפרדת אוכל ופסולת, אלא גם בהפרדת שני מיני מאכלים זה מזה, דהיינו שאסור להפרידם בכלי אף כאשר חפץ לאכול את שניהם לאלתר, כיון שהוא מפריד תערובת בכלי, וזוהי 'דרך ברירה', ולא 'דרך אכילה'; וכל שכן כשחפץ לאוכלם רק לאחר זמן. ואדרבה, בניגוד לאוכל ופסולת, בהם מתקנת הברירה רק את האוכל, במיון תערובת מאכלים הוא מתקן את כל חלקי התערובת.

ופיזור התערובת במטרה שהמאכלים לא יהיו מעורבים ויוכל למיינם – יש מתירים, ויש אוסרים, ויש מתירים באופן שאדם אחד יפזר, ואחֵר ימיין.

ומותר להפריד שני מיני מאכלים בידו על מנת לאוכלם לאלתר, כיון שזוהי דרך אכילה; אך אם חפץ לאכול רק אחד מהם, יוציא דווקא מין זה מהתערובת, כיון שהמין שאינו חפץ לאוכלו, נחשב כפסולת לגבי המין שחפץ לאוכלו.

[שו"ע שיט, א ו־ג, משנ"ב יב-יג, וביה"ל ד"ה בורר, ד"ה היו, וד"ה לאכול; וראה שם ד"ה ומניח; ביאורים ומוספים דרשו, 15]