רבינו הרה"ק רבי דוד משה זיע"א נולד בי"ב תשרי תרפ"ה כבן זקונים לאביו הרה"ק רבי אליעזר זאב מקרעטשניף הי"ד זיע"א, בסעודת הברית שהתקיימה בחול המועד של סוכות, הסביר אביו הק' את הטעם שקרא שמו דוד משה, מכיון שעלה בדעתו לקרוא לו ע"ש רבי משה, זקינו של הרה"ק רבי מאיר הגדול מפרעמישלאן זיע"א, ורבי דוד אביו של רבי משה, ששניהם היו צדיקים נסתרים ולכן רצה לקרוא לו משה דוד, אך כיון שהברית התקיימה סמוך ונראה ליומא דהילולא של הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב זיע"א, נקרא דוד משה, וסיים, מתפלל אני שיזכה בני הנולד לבחינה של נבואה משה רבינו ע"ה ומלכות דוד המלך ע"ה.
עוד בצעירותו ניכרו גינוני קדושה והשליך עצמו אל עמל התוה"ק, ובהיותו בבן עשר שנים כבר היו שגורים על פיו מאות דפי גמרא ועשר סימנים בשולחן ערוך יו"ד עם ה"פרי מגדים", כשהיה עול ימים כבר נשמעו רעמי המלחמה והוגלה לאושביץ יחד עם אביו הק' הי"ד וכל בני המשפחה, שם הופנו אביו ואמו ובני משפחתם שמאלה ורק רבינו ניצל מכל אחיו, ומופלא הדבר שאביו זיע"א אמר לו ברדתם מרכבת המוות שהוא ינצל ו"הברכות נתונות בידך". ולאחר תלאות מרובות, ובניסי ניסים ביום י"ז אייר תש"ה שרד את התופת, והעיד על עצמו שלא נכנס לפיו בשר פיגולים במשך כל שנות השואה. מיד לאחר השואה הנוראה נשא את בת גיסו חתן אביו הק הרה"ק רבי חיים מרדכי מנאדבורנא זיע"א שהתקיימה במקום מגורי חותנו הק' בסערט, כאשר בראש המסובים פיאר את השמחה הרה"ק רבי איתמר מנאדבורנא זיע"א, בשנת תש"ה אחר השואה בהיותו בן כ"א שנה בלבד, הוכתר כממלא מקום אבותיו הק' ובחג הסוכות שנת תש"ח זכה לחונן את עפר ארץ ישראל והתיישב בירושלים עיה"ק ת"ו. בשלהי חודש ניסן כאשר פרצה המלחמה בארה"ק, החל רבנו תר אחר מקום חילופי להתיישב בה באופן קבע, לאחר שמצא כמה מידידי בית אבא בעיר רחובות אשר הפצירו בו לבוא להתיישב על ידם כדי שיפיח בהם רוח טהרה וקדושה, ולאחר שקיבל את ברכתם של הרה"ק מבעלזא זיע"א והגה"ק ה"חזון איש" זיע"א שהמליצו לו מאד, התרצה רבינו לעבור לגור בעיר רחובות.
בחודש סיון תשכ"ט יצא לעיר סיגעט שברומניה כדי להשתטח על ציון זקינו הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף ביומא דהילולא ל' סיון, ונשאר שם למנוחה לכמה שבועות, וביום ט"ו תמוז לפנות בוקר לאחר שטיהר עצמו במקוה, אמר למקורביו שאינו חש בטוב וסב על עקבותיו לבית האכסניה, שם ביקש לברך ברכת שהכל ונשכב על מיטתו, עצם את עיניו ונסתלק לבית עולמו, למחרת הצליחו להביא את ארון הקודש לארץ ישראל באורח נס ופלא, (בימים ההם לא אפשרו השלטונות ברומניה להוציא אדם שנפטר, רק לאחר כמה ימים) נטמן בבית החיים ברחובות, וציונו הקדוש מהווה אבן שואבת לכל נדכא ושבור לב אשר זוכים לראות ישועות ורפואות כבחיים חיותו.
הגה"צ רבי דן סגל שליט"א מספר, כי בהיותו פעם אצל רבינו הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א, פגש את דודו הרב דוד אלי כהן יהודי חשוב מליטא, שהיה בעל אכסניה של גדולי עולם כהגאון הק' רבי חיים מבריסק זיע"א והגאון הק' רבי ברוך דוב לייבוביץ זיע"א, התפלא מאוד האחיין ותמה בפניו: אתה שראית את כל הני אריות תבוא לכאן? ענה הדוד ואמר "ביז דאנט און פון דאנט האב איך קיינמאל ניט געזען אזא צורה" (עד כאן ומכאן אף פעם לא ראיתי צורה כזאת)
הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל רבה הראשי של אנטווערפען, אמר פעם: ישנם אנשים מפורסמים אשר שומעים אודותם רבות למרחוק, אולם כשנפגשים עמהם פנים בפנים נוצרת איזושהי אכזבה, מין הרגשה של חיכינו ליותר מזה, אצל רבינו לעומת זאת שמעתי רבות אודותיו, אולם כשהתראיתי עמו ראיתי כי ככל ששמעתי, עדיין לא שמעתי.
מסופר: היה זה בשנת השמיטה, האדמה שובתת ממלאכה, גיבורי כח עושי דברו מפקירים את נחלותיהם, זונחים את עבודתם ומתחזקים באמונה ובביטחון בבוראם. מול בית מדרשו של רבינו זיע"א עמד שדה תבואה, בעל השדה לא היה שומר תורה ומצוות, ולדאבון לב עיבד את האדמה כהרגלו, רבינו יצא עם חסידיו אל השדה והפציר בבעל השדה ובעובדיו שישביתו את עבודתם, ברגש תיאר באוזניהם את הברכה להם יזכו, אם ישמעו לקולו, בעל הבית צחק בפני רבינו, ובעזות מצח עלה על הטרקטור והמשיך לחרוש את השדה, רבינו הביט בו בעצב וקרא לעברו אם לא תשמע לקולי ותמשיך לעבור על חוקי התורה, מקלל אני את השדה שלעולם לא תתן יותר את יבולה. עברו ימי החורף באו ימי קציר בעל השדה מייחל לראות את תפוקת עבודתו, אך יבול אין, ניסה לטעת בשדה זנים אחרים, אולם התוצאה שהתקבלה היתה זהה, אדמתו הפכה להיות מלחה ולא הצמיחה דבר.
מסופר: מנהג היה לו לאחד מחסידיו ממושב יסודות להביא מדי שנה מספר אתרוגים מהודרים לבית רבינו הקדוש זיע"א, והרבי בחר את המהודר שביניהם, באחת השנים לאחר שבחר רבינו אתרוג מובחר, קם מהשולחן ופנה לחדר הסמוך כדי להביא את התשלום בעבור האתרוג, התפלא החסיד מאוד, שכן שולחנו של הרבי מלא וגדוש היה בכספי פדיונות, ומדוע קם להביא כסף אחר? רבינו שהבין את תמיהתו, נענה ואמר "א מצוה קויפט מען מיט כאשרע געלד נישט מיט קיין געלד פון צרות ישראל," (מצוה קונים בכסף כשר ולא בכספי צרות ישראל)
סיפר אחד מצעירי החסידים בימים ההם: היה זה בסעודת עתיקא קדישא סעודת יום השבת קודש, רבינו יושב בראש השולחן וסועד כמנהגו את סעודת היום בצוותא חדא עם החסידים, רוחו הטהורה של רבינו מרוממת, לעתים קצרות הינו מזמר ניגוני דביקות ושמחה, אחר כך משמיע דברי תורה עמוקים ונפלאים, וממשיכים בסעודת השבת עוד, ורבינו ממשיך את דבריו המתוקים מדבש וחוזר חלילה, האוזניים נטויות אל רבינו מקשיבים בערגה לדבריו הקדושים, ופתאום שקט, רבינו מפסיק לדבר, "אני לא מסכים לזה! לא, לא אמשיך" רועם קולו הרך בהחלטיות, "רק אם אתם תמשיכו לאכול, אני ימשיך לדבר." קהל הנוכחים מפנים מבטים תמהים זה אל זה ולא מבינים מה קרה, אך רבינו בשלו, אתם תמשיכו לאכול את הטושולנט ואני ימשיך לדבר. לאחר סיום סעודת השבת מסביר בתמימות אחד הנערים הצעירים, בחור בר מצוה שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנים, ואך עתה בא ללמוד בישיבה. אני ישבתי לי במקומי בירכתי השולחן, ולא שמתי לב כי רבינו אומר דברי תורה, ולכן התחלתי לאכול מהצלחת שלפני, לפתע שמתי לבי כי הנני סועד לבד וכולם יושבים דרוכים ומקשיבים לדברי הרבי, מיד השמטתי את המזלג מהיד, הבחין הרבי בכך ואז אמר את מה ששמעתם.
מסופר: כאשר חלה הרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויזניץ זיע"א בשנת תשכ"ג, סבבה משלחת חסידים בבתי גדולי הדור והגיעה אף לבית רבינו, התעניין רבינו בכל פרטי המחלה ואמר כי בעוד יומיים הוא אמור להיות בתל אביב, ליד בית החולים בו מאושפז הרבי, שכן הוזמן לשמש סנדק בברית מילה שתערך באזור, ולאחר הברית יסור לבית החולים לבקר את הרבי מויזניץ, וכך הוי, בהגיעו לבית החולים עמד על המפתן והציץ בו ממרחק, ופנה לחתנא דבי נשיאה הרה"צ רבי משה ארנסטר זצ"ל ואמר: כפי הנראה כרגע, אין מקום לדאגה המצב יציב, השקו את הרבי בתה צמחים תה קמומיל, ובעזרת השי"ת יחזור לאיתנו, דבריו אלה של רבינו היתה מנוגדת לדעת כל הרופאים שהדאיגו מאוד את הציבור בתחזיותיהם הקשות, אולם למרבה הפלא כעבור כמה ימים יצא ה"אמרי חיים" מכלל סכנה וחי בבריאות עוד קרוב לעשר שנים. יצויין כי ה"אמרי חיים" הקפיד להמשיך ולשתות את התה כמו שסיפר אחד זי"ע שהיה נוכח בבית ה"אמרי חיים" בשעה שביקש ממשמשו: "זלמן לייב, לך תביא את התה של הרבי מקרעטשניף".
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן