תשמיצו, תגיבו, תריבו, תלכלכו בגסות ברברית או במילים 'נאורות', לא יעזור לכם כלום. אנחנו יודעים איך לחיות את החיים האמיתיים

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

אנו כעת ימים ספורים  לאחר הימים בהם היו חופי הים הנפרד עמוסים באלפי יהודים מכל הגילאים. אך לפני עשרות שעות בלבד בכל מסלולי ההרים והגאיות, הפארקים והנחלים, המפלים והאטרקציות, נשמעו קול מצהלות ילדים והורים מזיעים ומחייכים, סחבו תיקים ותרמילים, עגלות זאטוטים ומצלמות. בכל פינות ומחנות ניצלו כולם את הימים האחרונים של הפגרה הקיצית, נהנו מפלאי הבריאה ושמחו להיות עם הילדים יותר שעות מבכל חודשי השנה הלוחצים והתובעניים.

כשגדולי התורה וראשי הישיבות קבעו את "בין הזמנים", הבינו הם ברוב תבונתם שצריך לנוח מעט, לפוש מעמל ה"זמן", לצאת מהשגרה ולהחליף אויר ואוירה. אדם אינו מלאך. קשה להיות קשוב, עמקן, חושב ודרוך כל הזמן. לחץ החיים ונתן את אותותיו וצריך לנוח ולאגור כוחות ולא לזלזל בעניין. הנה לנו מכתבו של  מרן החזון איש זצ"ל, הוכתב לבן עליה את הדברים הבאים:

"מכתבתך הגיעני. דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים "טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך" – ומה עושים במקרה כזה?, כותב לו מרן החזון איש: "לכן חובתך להפסיק את לימודך… על משך שני שבועות, ותרבה בכלכלה ומזון מבריא ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מענייני הבטלה"…

אנו מרבים לבקר את עצמנו, את תרבות המנוחה שהשתרשה, כאילו חייבים בחוב קדוש לצאת כמה שיותר, לנסוע, לטייל, לאכול, לקנות, ליהנות ולחוות אטרקציות שונות ומשונות שלא שיערום אבותינו. נכון. גם אם צריך לפוש ולנוח, אין מצוה להגזים. אבל אם נפקח עיניים, נראה כמה אנחנו, כציבור שלם של אלפים ורבבות, נמצא ב'בין הזמנים' עם השי"ת, עם התורה הקדושה ועם קיום ההלכה.

אם תפקחו עיניים בתקופת בין הזמנים, היכן שאתם נמצאים, בצפון או בדרום, בגליל או בירושלים, ליד נחל ערוגות או ליד נחל בצת, תפגשו מניינים מניינים של יהודים, שעומדים ומתפללים לבוראם. בכל מקום ישנם מאות יהודים שקמו שעתיים מוקדם מהרגיל, כדי להתפלל במנין היחיד שיש בכפר, באזור הצימר. בתי הכנסיות והשטיבלאך בכל הארץ, גם במקומות נידחים ביותר, היו עמוסים ביהודים מכל הגילאים. ראיתי ילדים קטנים יושבים עם אבותיהם ולומדים משניות או גמרא. שמעתי ויכוחים סוערים של צעירים שדנו ביניהם האם עדיף להתפלל במקום פתוח אך עם כובע וחליפה או בבית כנסת אך ללא כובע וחליפה. וצפיתי בהנאה מהצד בדיונים הלכתיים סוערים האם מברכים 'עושה מעשה בראשית' למי שראה שלשום את הים התיכון והיום ראה את הכינרת. אלפי יהודים ישבו וברכו בכוונה ברכת המזון מתוך בירכון, גם במקומות שרביים ולוהטים, התמסרו לתור אחר מניינים בתחנות דלק והאיצו בנהג לעצור, כי שקיעת החמה מתקרבת. בכל פינה ראיתם בוודאי בחורים ומבוגרים עם גמרות כיס, לומדים ומתווכחים בלימוד. לא נכנסים למסלולים שיש בהם פריצות, עוצמים את עיניהם לראות ברע ועוקפים מקומות בעייתיים, מקדשים שם שמים עם ציציות מתבדרות ברוח, כובעים וחליפות, אותם הם נטלו גם למסלולי הליכה חמים וארוכים, רק כדי שיוכלו להתפלל מנחה ומעריב בצורה מכובדת.

התקשרתי שבוע שעבר לכמה בחורים צעירים, שהייתי צריך לשאול אותם איזו שאלה טכנית. "יוסף נמצא בישיבת בין הזמנים", השיב לי אביו, "אלחנן בבית כנסת, לומד", ענתה אחותו. וכן, אלפי בחורים דוגמתם גדשו את היכלי התורה גם ביומי דפגרא, עוסקים בעיקר ומתענגים בעינוג נצחי.

התקשרתי שבוע שעבר גם ליהודי אחד אמיד, שיש לו אפשרות כלכלית לפוש בחו"ל. הייתי צריך לברר אצלו משהו. פתחתי את השיחה בחצי חיוך ושאלתיו "באיזה חו"ל הם נפשו", והוא השיב מיד בחדות: "מי שזכה ללמוד את ספר הכוזרי על מעלת ארץ ישראל – לא יוצא מהארץ לעולם, גם אם יהיו לו אי אלו היתרים"…

אנחנו רגילים להביט בעצמנו בביקורתיות גדולה, על תרבות העולם הזה שחדרה ועל ריבוי התענוגות ומדוחיה הכוזבים. זה נכון ואמיתי. אך האמת היא שצריך גם להביט על הכוס המלאה והטובה. גם כשאנחנו נופשים ועסוקים לכאורה יותר בעסקי הגוף, אנו נמצאים עם הקב"ה בכל מקום וזמן. חושבני שמגיע לציבור החרדי ציון לשבח על קיום 'בכל דרכך דעהו', גם ב'בין הזמנים'.

***

וביום חמישי, כשהתאספו רבבות יהודים לתפילת יום כיפור קטן, כשהלב מפרפר לקראת חודש אלול , והיום כשינהרו רבבות רבבות צעירים אל הישיבות הקדושות, ועימם רבבות אברכי הכוללים, שיכנסו בשערי בתי המדרשות ויעסקו בתורה בהתמכרות מוחלטת, במסירת כל הישות לדף הגמרא.

שוחחתי בשבוע שעבר עם ר"מ בישיבה גדולה, על קשיי ההתחלה של בחור העולה מישיבה קטנה לישיבה גדולה. "אני מתפעם מהצעירים בכל שנה מחדש" – הוא סיפר – "הסדר הארוך ביותר בישיבה קטנה הוא בערך שעה וחצי, בעוד שרק סדר ב' בישיבה הוא שלוש וחצי שעות. תחשוב על בחורים שצריכים להתרגל ברגע אחד לשבת וללמוד עם חברותא שעות ארוכות. ובסדר שלישי, גם כשהסדר כבר הסתיים באופן רשמי, נשארים בני תשחורת צעירים ללמוד עוד ועוד. מ'סדר שלישי' בישיבה לצעירים, שהוא 'סדר' קצר יחסית, הם לומדים שעות רבות, והם פשוט לומדים ולומדים, עם כל קשיי ההסתגלות, הגעגועים להורים ולמשפחה, לחדר השקט בבית ולקרקע היציבה והנוחה מהם הם הגיעו".

עולם שלם חושב בדולרים או בשקלים. כל דבר בעולם מחושב לפי רווחים כלכליים, תאוות או בילויים, ואילו אצלנו עסוקים כל היממה בשאלה עד כמה אני יכול להתקדם יותר בלימוד, להיות יהודי טוב יותר, להיות עבד ד', בעל מידות טובות, שהקב"ה יהיה מרוצה ממני ושכל סביבתי תהנה ממני ושרק אעשה להם טוב, כרצון ד' יתברך. עולם שלם חושב רק על עצמו, על תכלס' של חשבון הבנק וכמה אני יכול לשדרג יותר את הרכב והבית שלי, ואילו אצלנו ייצאו בתחילת שבוע הבא רבבות אברכים כדי ללמוד תורה, בלי לחשב חשבונות רבים של איך אחתן ילדים ואיך  נחיה, משפחה ברכות ילדים, מהמילגה של הכולל. רבבות בני ישיבות ינהרו לישיבות הקדושות, להתייגע על בבא מציעה או כתובות, להתחמם באורו של ב'שערי תשובה' ולשאול את עצמם איך באלול הזה נשתפר יותר. אלפי ילדי חמד ישננו בתחילת השבוע הבא, במתיקות מרגשת, חומש או משניות ואלפי בנות בתי הספר והסמינרים יתחילו ביום ראשון הקרוב את לימודן ובלבבן בקשה אחת טהורה: שיהיה לי בעל תלמיד חכם וצדיק, ירא ד', שילמד כל היום תורה, ואני אעזור לו ללמוד וללמוד.

ככל שיום הבחירות יתקרב ותר, ינסו כל שונאי התורה, מלפיד ועד ליברמן, להשחיר את פנינו, לשסות, להציק ולהשמיץ. אבל אנחנו נביט בבוז בכל הספינולוגים למיניהם, מקוששי קולות ה'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ונשקיע את כל ישותנו עמוק יותר בשאלה האמיתית והנוקבת, שתעסיק אותנו בשבוע הקרוב, האם ה'יחלוקו' של 'שנים אוחזין' היא 'חלוקת ודאי' או 'חלוקת ספק' או שזה מצד ה'אנן סהדי', ומה קורה במקרה שיש לאחד מהם 'חזקת מרא קמא'…

— תשמיצו, תגיבו, תריבו, תלכלכו ותנטפו, בגסות ברברית או במילים 'נאורות', רוויות בצביעות מתנשאת. לא יעזור לכם כלום. אנחנו יודעים איך לחיות את החיים האמתיים.

[מתוך 'יתד נאמן' כ"ז מנחם אב תשע"ט]