בהיותי ילד – סיפר הרב יחיאל יעקובזון שליט"א – היה בית הורי ממש מול ישיבת 'קול תורה'. כל פעם שהייתי חוזר מה'תלמוד תורה' בצהריים, הייתי רואה את מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ממתין להסעה ומסביבו עומדים אנשים ומשוחחים עמו. בתור ילד הייתי עומד בין אותם מבוגרים ומדמיין לעצמי שגם אני הייתי רוצה לשאול אותו איזו שאלה. עבור ילד בגילי היה זה כמו לדבר עם מלך.
והנה יום אחד, מרוב הדמיון המפותח יצאה המשאלה מגדר מחשבה, ולפתע, בלי שאתפוס כיצד קרה הדבר מצאתי את עצמי פונה אל גדול הדור ואומר בבטחה: יש לי שאלה!
הוא ניגש אלי, התכופף קמעה וחייך את חיוכו הממיס לבבות. "כן, ילדי, מה השאלה?"
לכאורה במצב כזה הייתי צריך להיות ב'רקיע השביעי' מרוב שמחה. הנה, חלומי הגדול מתגשם. אך היתה בעיה קטנה שהעיבה על אושרי. לא היתה לי שום שאלה… ניסיתי בקדחתנות להעלות במוחי שאלה כלשהי, עד שלבסוף צצה במוחי השאלה הגרועה ביותר שיכולתי לשאול. האמת, ששאלה זו שאלתי את הרב"ה בחיידר כמה ימים קודם לכן, והתשובה שקיבלתי היתה גערה חריפה…
שאלתי היתה כזו: נאמר במשנה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. והשאלה שלי כילד היתה – אם הקב"ה רוצה לזכות אותנו והוא חפץ שיהיה לנו טוב, מדוע הוסיף לנו מצוות והקשה עלינו את מהלך החיים? אדרבה, שיוריד מעט מהמצוות…
נו, כעת ודאי מובן לכולם מדוע הרב'ה גער בי.
וגדול הדור חייך אלי בטוב לבו ואמר: "שאלה טובה שאלת בני".
תראו איך גדול ישראל יורד לסוף דעתו של ילד קטן, והכל בחיוך ובסבלנות. זאת מלבד מה שדיבר בעברית ולא ביידיש כפי שהיה רגיל לדבר, ובהברה שאוכל להבין. ממש גדלות שלא תיאמן.
והוא פתח והסביר לי בנועם. "נתחיל עם תחילת היום. ההלכה מורה לנו איך להתלבש. ידוע לך למשל כיצד עפ"י ההלכה יש לקשור את שרוכי הנעליים?"
כן, עניתי. נועל ימין ואח"כ שמאל, קושר שמאל ואח"כ ימין.
"נו, ואתה מקיים זאת?"
כן. למזלי, בדיוק מספר שבועות קודם לכן למדנו זאת ב'חיידר'.
"עתה", המשיך מרן ואמר, "תחשוב על ילד שלא זכה ללמוד תורה, או אפילו על גוי, איך הוא נועל נעליים בבוקר? האם הוא מכניס את שתי רגליו לשתי הנעליים בבת אחת, או שהוא נועל קודם נעל אחת ואח"כ את השניה?"
ודאי הוא נועל קודם את האחת ואח"כ את השניה.
"ואח"כ איך הוא קושר, בבת אחת את שתיהן?"
לא, הוא קודם קושר את האחת ואח"כ את השניה.
"נו, ילדי", הוא אמר בחיוך. "רואה אתה כמה גדול חסד ה' עמנו. השי"ת כביכול אומר לך: בני אהובי, כה גדולה אהבתי אותך, עד ש'מתחת לפני האדמה' אני מחפש לך מצוות. הרי בין כה וכה במשך כל ימי חייך תמיד תנעל נעל אחת ואח"כ את השניה, ותעשה זאת אלפי פעמים ואולי אף יותר, אבל אני אומר לך באיזה סדר לעשות פעולה זו, כדי שתיחשב לך למצוה. אתה תתרגל לנהוג בצורה כזו, וכך בלי משים תצבור לעצמך במשר החיים אלפי מצוות בלי שעשית דבר.
"הנה", הצביע על עצמו, "תראה, אני איש זקן, קשירת שרוכי הנעליים הינה פעולה פשוטה ויומיומית שכל אחד עושה פעמיים ביום ואפילו יותר, והנה בלי שום טרחה מצדי הולך אני לדרכי ורכבת מלאה מצוות נגררת אחרי.
"זהו בעצם תוכן הפסוק בתהלים (סב יג) 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו'. ולכאורה זהו דבר פלא, אם משלמים לאיש כמעשהו, זה צדק, אמת ויושר – אבל איזה חסד יש כאן? אלא, שכשנגיע למעלה נגלה שכמעט ולא עשינו דבר. כל הקשיים והעמל שחשבנו שאנו עמלים עבור תורה ומצוות, בין כה וכה היינו צריכים לעבור אותם. רק מה? 'הסכמנו' לעשות זאת למען רצון הבורא ית', ועל עצם 'הקרבה' זו כבר מקבלים שכר. או אז נגלה שבעצם כל התשלום על מעשינו היה בבחינת חסד".
והוא סיים ואמר על משקל דברי התנא 'אנו רצים והם רצים' – "אנו נועלים והם נועלים, אנו נועלים ומקבלים שכר והם נועלים ואינם מקבלים שכר. אנו קושרים והם קושרים, אנו קושרים ומקבלים שכר והם קושרים ואינם מקבלים שכר".
זכורני שהיתה זו הפעם הראשונה ששמחתי לשמוע דבר ה' הלכה. וכאשר ימים אחדים לאחר מכן למדנו ב'חיידר' שכשלובשים מעיל או חולצה וכיוצ"ב צריכים להקדים יד ימין ליד שמאל, ממש שמחתי. הרי ממילא אני קודם מכניס יד אחת ואח"כ את השניה, אז אם אקדים את יד ימין ייחשב לי מעשה זה למצווה מבלי שהשקעתי בכך טרחה כלשהי…
(הובא ב'המבשר תורני' בהעלותך תשע"ד)
הערה
שלום, אני חוזר בתשובה.
גם אני התקשיתי בשאלה זו.
וזו שאלה לגיטימית, ולחטוף עליה סטירה זה פשוט נורא. זה רק מורה על חוסר תשובה (שה"רבה" לא יודע את התשובה) או על חוסר דרך ארץ נוראי.
התשובה שחשבתי עליה היא קצת שונה, יותר בגדר "סור מרע". והיינו, שהגויים נהרגים על גזל של פחות משו"פ בעד א' ובדיין א'. אצלם כל לאו, הרבה יותר חמור. ואתה הרב"ה לזכות את ישראל וכו' (בסגנון, טוב יש להם בלאו הכי הרבה מה ללמוד, אם הם פיספסו בטעות איזו הל' לא הקפיד עליהם מידי).