לא רציתי לגשת בעצמי לאותו בחור פן יתבייש, פניתי אליך ואמרתי לך שתמהר לאותו בחור, ותזכיר לו כי שבת היום, ואין צריך להניח תפילין. אתה אכן ניגשת אליו, אבל אמרת לו את הדברים כשחיוך על שפתותיך. הבחור הלז נפגע מאוד. בחיוך הזה דקרת אותו בכל רמ"ח איבריו!

והיית לנו לעיניים    י  ל"א

התעוררות מהזמנה לבר המצווה

בבתי נייטין התגורר הדיין הנודע רבי שלום אייזן זצ"ל, שעוד זכיתי להכירו היטב כשהתפלל בבית המדרש בבתי אונגרין, וגם אני התפללתי שם.

כאשר ערך רבי שלום בר מצוה לבנו בכורו בשבת קודש, הלך אל רבי איסר זלמן מלצר בלוויית בנו, חתן המצוות, לקבל את ברכתו.

שאל רבי איסר זלמן היכן ומתי תערך שמחת בר המצווה, ורבי שלום השיבו שזמן בר מצווה הוא בשבת קודש בביתו בבתי נייטין, והיות והמרחק רב ממגורי רבי איסר זלמן ב'מחנה יהודה' לבתי נייטין, תכף ומיד בקש ממנו שלא יטריח את עצמו לבוא.

אולם למעשה, ביום בר המצווה הגיע רבי איסר זלמן להשתתף בשמחה.

על אף שרבי שלום התגורר בקומה השלישית, והמדרגות היו גבוהות וקשות לעליה, הטריח רבי איסר זלמן את עצמו לעלות ולברך את חתן המצוות.

לתמיהת רבי שלום הסביר רבי איסר זלמן, שהיות והייתה לו התעוררות לתשובה בזכות חתן המצוות, החליט לבוא ולהשתתף בשמחה.

"איזו התעוררות תשובה היתה לו מחתן המצוות?", תמה רבי שלום.

השיב רבי איסר זלמן: "כשבאת להזמינני לשמחה, נזכרתי שכבר חלפו ארבע-עשרה שנים מיום נישואיך, וקלטתי כמה מהר חלפו השנים, וחשבתי לעצמי מה עשיתי בשנים אלו, מה הועלתי וכמה תורה למדתי, ועל ידי כך התעוררתי לתשובה, לנצל מהיום והלאה יותר ויותר את זמני. לכן החלטתי לבוא לשמחה".

אלו היו השגותיו של רבי איסר זלמן, בעיניים כאלו הוא הסתכל על הזמנה שגרתית לבר מצווה…

כך הוא מכיר טובה למי שהיטיב עמו וגרם לו תועלת! הוא לא חסך מאמץ וטרחה. וצעד דרך ארוכה, שבסיומה היה עליו לטפס מדרגות רבות, כדי להכיר טובה למיטיבו…

צער בעלי חיים – קל וחומר צער יהודי

רבי איסר זלמן נהג לומר מדי יום שעור קבוע בישיבתו – "עץ חיים". היה לו מסלול הליכה קבוע, הקצר ביותר האפשרי, מביתו ועד לישיבה.

באחד הימים הודיע למשמשו, שמהיום והלאה יאריך את דרכו לילך במסלול אחר, ארוך יותר.

לתמיהת המשמש הסביר לו: "מחמת זקנותי וחולשתי נאלץ אני להשתמש במקל הליכה, ובלכתי הנני נוקש בחזקה על הקרקע. והנה שמתי לב שבמסלול הליכתי נמצא באחד הבתים הסמוכים לול תרנגולים, והתרנגולים נחרדות מנקישות המקל, החלטתי לשנות את מסלול הליכתי, הגם שיש בזה ביטול תורה, כדי שלא יחרדו התרנגולים, ולא יצטערו מנקישותיי"…

למעשה צריך "רבי" שיסביר את המעשה. הלא רבי איסר זלמן ידע מהי תורה, ומה חמור ביטולה. וגם ידע שאין זה נקרא "צער בעלי חיים" בפועל. ובפרט שהליכתו היתה ברשות הרבים, שהיא נתונה לכל אדם להלך בה כרצונו. ומכל מקום החליט שאם בעקיפין יצטערו בעלי חיים – הוא יאריך את מסלולו, ובלבד שלא לצערם!

ובאמת אפשר להוסיף בזה כמה וכמה דוגמאות מעניין זה, שיש להקפיד שלא לצער בעלי חיים. כגון סיבת האסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", היא כדי שלא יצטער בעל החיים. וכן רבינו הקדוש נתייסר שנים רבות מחמת צער בעלי חיים שגרם, כמבואר בגמרא (ב"מ פה ע"א)

ומכאן נלמד קל וחומר: אם על חשש דחשש של צער בעלי חיים היה נזהר עד כל כך, קל וחומר שיש להיזהר בכל מיני זהירות ושמירה, על צערם של בני אדם.

וכל אחד יעשה חשבון נפשו מה עליו לתקן במידה זו. שלא יגרום שום צער ועוגמת נפש ליהודי.

להשי"ת "יש זמן"

ראיתי דבר נורא מאוד על הסבא מסלבודקה זצ"ל:

פעם בא לפניו אחד ממקורביו, והתאונן שהיום התבייש עד מאוד בבית המדרש. הוא שאל את הסבא: "אמנם מה שארע לי הוא בוודאי לכפרת עוונות, אבל יש לחשוב מה הגורם אשר גרם שיארע לי דבר כזה? רצוני לשוב בתשובה על כך!  שהרי בוודאי עוונותי גרמו לי שיארעו לי בושות כאלו".

אמר לו הסבא מסלבודקה תכף ומיד:

"הזכר נא במה שארע לפני עשר שנים. למד כאן בישיבה בחור תלמיד חכם מיוחד, שהיה שקוע כל כולו בלימוד. פעם ארע שהגיע בשבת בבוקר לתפילת שחרית. מרוב שהיה שקוע בלימוד, הפשיל את שרוולו כדי להניח תפילין, למרות שלא היו התפילין לפניו. מאחר שהיה רגיל שבעמדו לתפילה הוא משפיל את שרוולו- מרוב שקיעותו בלימוד עשה כן בשבת קודש.

היות ולא רציתי לגשת בעצמי לאותו בחור פן יתבייש, פניתי אליך ואמרתי לך שתמהר לאותו בחור ותזכיר לו כי שבת היום, ואין צריך להניח תפילין.

אתה אכן ניגשת אליו, אבל אמרת לו את הדברים כשחיוך על שפתותיך. הבחור הלז נפגע מאוד. בחיוך הזה דקרת אותו בכל רמ"ח איבריו!

דע לך שלהשי"ת 'יש זמן', אבל העוון דאז לא נמחל לך! חלפו עשר שנים מאותו מעשה, והיום קיבלת את עונשך הראוי, על כך שחייכת אז וגרמת לחלישות הדעת לאותו בחור!".

רבותי, ענין זה של גרימת חלישות הדעת לזולת – "אש אוכל" הוא!

נדגיש, איך הבדל בין פגיעה באדם גדול לבין פגיעה בילד קטן! אדרבה, הפוגע בילד קטן חמור יותר, שהרי "לאו בן מחילה הוא". ואף בבחור בישיבה קטנה, בבחור בישיבה גדולה, באברך בגיל העמידה או בשנות הזקנה, איך הבדל! איסור חמור לגרום חלילה וחס צער או חלישות הדעת לאדם מישראל- ה' ישמרנו ויצילנו.

הכל נאבד- בגלל הלבנת פנים אחת!

במשנה באבות (ב,י) שנינו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ותכף אחר כך אמרו: "שוב יום אחד לפני מיתתך"- מהר הקשר בין המשניות הללו?

אפשר לומר, שלעיתים קורה לאדם, שמזדמן לו לראות טעות גדולה ביותר של חברו, וקשה ביותר להתאפק שלא ללגלג על הטעות. אבל, זכור נא שאין אדם יודע עיתו וזמנו, ואין הוא יודע מתי יפטר מן העולם, לכן עליו לשוב בתשובה בכל יום. באותו רגע, שבו מזדמן לך ללגלג על חברך, חשוב על כך שיתכן, שזהו הרגע האחרון שנגזר עליך לחיות בהאי עלמא, ואם כן, איך תוכל שלא להיזהר בכבוד חברך ?!…

הגאון רבי יחזראל אברמסקי זצ"ל. מי היה רבי יחזקאל? אנחנו יכולים לדבר ולא לגמור… יהודי שכיהן כרב בכמה וכמה ערים בחוץ לארץ, וכשהגיע לכאן היה ראש ישיבת סלבודקא. הוא סבל ייסורים נוראים ברוסיה אצל הקומוניסטים, ייסורי תופת שאי אפשר לתאר, וחיבר עשרים וחמישה חלקים של "חזון יחזקאל" על התוספתא. הוא נפטר בתשל"ו, וציווה שבהלווייה שלו יניחו על מיטתו את עשרים וחמישה הכרכים של ספרו.

פעם אחת התפלל בבית מדרש, ובעל התפילה שם לא ידע כל כך לקרוא. שגיאה אחת הציבור עוד יכול לסבול, אבל כשעוד פעם ועוד פעם היתה לו שגיאה ועוד שגיאה, החלו הכל לצחוק. כולם, מלבד רבי יחזקאל. הוא נשאר עומד בשיקול הדעת, ובכובד ראש. בדרך הטבע לא היה שייך לא לחייך, והוא עומד בשיא הרצינות.

אחרי התפילה שאלו אחד התלמידים: "מורנו ראש הישיבה, הצלחתי להבין הכל, אבל בטעות פלונית, שלא היה שייך להתאפק בה ולא לצחוק, וכולם באמת פרצו בצחוק- איך הצליח הרב להישאר רציני?"

הקשיבו, רבותי, לתשובה של גדול בישראל ושר התורה:

כך אמר לו רבי יחזקאל: "באותה שניה שהוא אמר את הטעות הזו, שלא היה אפשרי לשמוע אותה בלי חיוך, צץ בראשי מאמר חז"ל: 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'. חשבתי לעצמי: חצק'ל, חצק'ל, חיברת עשרים וחמישה כרכים חזון יחזקאל על התוספתא, חצק'ל, חצק'ל, הרבצת תורה, עשית כל כך הרבה. היית רב בלונדון, היית חביב, עשית כל כך הרבה עבודת ה' יתברך- כל זה כעת הולך לפח ר"ל. לכל זה אין זכר – אין חיי העולם הבא!

"באותו רגע ציירתי את מאמר חז"ל הזה לנגד עיני, וזה הביא אותי לכך, שבכל מה שהבעל תפילה הזה עשה, נשארתי רציני. חשבתי מה הולך לקרות כאן"

כמובן, לא כל אחד הוא רבי יחזקאל אברמסקי, אבל כדאי לנו ללמוד את הנקודה הזאת. לחשוב כשאחד, חס וחלילה, גורם לשני בושה, מה זה עלול לגרום למבייש.

זהירות בכבוד המרא דאתרא

פעם ביקשו תושבי אחת מעיירות הפיתוח מהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שיבוא לומר שיעור במקום מגוריהם. הגאון הגיע למסור שיעור בפני אברכי הכולל שבמקום. ביניהם היו כמה וכמה לומדים חריפים, ותלמידי חכמים עצומים. השיעור נמשך כשעה ומחצה, וקולי קולות הלכו בו במלחמתה של תורה, חידושים נפלאים חידש בפניהם נדבך על גבי נדבך, להנאתם היתרה.

בסיימו את השיעור אמר הגאון לשומעיו: "רבותי! השיעור שאמרתי לפניכם הנו טוב עד מאוד. אכן רצוני לומר לכם דבר חידוש, אשר חשיבותו גדולה אלף מונים מן השיעור שאמרתי".

כמובן, השומעים עשו אזניהם כאפרכסת. ברצונם לשמוע את אשר יד בידו לחדש להם.

אמר להם רבי יחזקאל: "אתם בוגרי ישיבות, ודרך הלימוד שלכם מקורה מעולם הישיבות. אבל המרא דאתרא שבעירכם אינו מבין כלל את שפת הלימוד שלכם. דרכו בלימוד התורה שונה לגמרי מדרככם! הוא למד בצעירותו בישיבה שדרך הלימוד שם שונה לגמרי מדרככם! דעו לכם שיש לכבד יהודי מישראל, ובפרט עליכם להיזהר בכבודו של המרא דאתרא, כדי שהציבור יכבד אותו כראוי לו".

"היזהרו והישמרו"- הזהירם רבי יחזקאל- "שלא תשוחחו עמו בלימוד, שהרי אתם לומדים על פי דרך הלימוד שלכם, והוא אינו רגיל לשפתכם ולדרך הלימוד שלכם. חלילה וחס, אפשר שתיגרם לו חלישות הדעת בחשבו שאולי הכוונה היא לפגוע בו, לכן אל תנסו עמו לשיחה בפלפול תורני לבל תביישוהו, חס וחלילה".

(מתוך הספר "כבודם של ישראל")