שנינו בשולחן ערוך, בפתיחת הלכות הפסח: "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", והוסיף הרמ"א: "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". ושאלו, שלכאורה אין קשר בין שני הדינים, ומדוע כתב הרמ"א דינו בוא"ו החיבור.
את התשובה הבנתי במעשה שהיה, ובי היה מעשה.
כשהגרמנים כבשו את פולין מצד זה והרוסים מצד זה, נתבצר מקום בגיהינום בליטא החופשית שהוקמה בתווך, והמוני בני הישיבות מצאו מקלט בעיר וילנה. רציתי להיכנס אל הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, ומקורבו הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל קבע לי תור למחרת היום באחת־עשרה בבוקר. כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות, ושיננתי את סוגיות מסכת יבמות שיהיו שגורות על פי, שאם ישאלני לא אגמגם אלא אומר לו מיד: "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום", וכו' וכו'.
הגעתי במועד ומצאתי כשלושים איש ממתינים לתורם, כל אחד וסאת צרותיו. לפתע נפתחה הדלת והרב מישקובסקי קרא לי להיכנס. התרגשותי גאתה. עמדתי לפני רבם של ישראל. הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה: מה אתה לומד, השאלה השנייה: מה חידשת, והשאלה השלישית: ומה עוד חידשת.
במקום זה שאל שלוש שאלות אחרות. הראשונה: "מתי קיבלת לאחרונה מכתב מההורים". עניתי: "כבר חצי שנה שנותק הקשר". הם נשארו בצד הרוסי, ואנחנו ברחנו לליטא מהצד הגרמני.
השאלה השנייה: "האם יש לך שמיכה". על מקום שינה לא שאל. לרבים לא היה. ישנו על ספסלי בית המדרש. אבל בלי שמיכה עלולים היו לקפוא למוות. עניתי שיש לי, ונחה דעתו.
השאלה השלישית: "אפשר לראות את נעליך?".
התביישתי, אבל לא הייתה ברירה. הרמתי את המכנס המטולא, ונעליי נראו במלוא הדרן. בנובהרדוק היו אומרים על נעלי הבחורים: כולם אהובים כולם ברורים, וכולם פותחים את פיהם.
מיד נתן לי כסף לקנות זוג נעליים, ואמר: "כאן ביתך, הוא פתוח עבורך עשרים וארבע שעות ביממה!".
ואני, כששמעתי, במקום לשמוח התחלתי לבכות מהתרגשות. הרגשתי שלמישהו אכפת ממני. הוא לא חקר אותי על צרותיהן וצרות צרותיהן של היבמות, אלא עניינו אותו צרותיי וצרות צרותיי שלי…
כאלו היו גדולי ישראל!
וזה שרומז הרמ"א זצ"ל: "שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, טוב ויפה, אבל קודם תראו שיהיה לעניים מה לאכול!
קמחא דפסחא
ובעניין זה: "שואלין ודורשין", בפה. "ומנהג לקנות חיטים", בפועל. כי שמעתי אומרים, שפעם היו מנשקים את ספר התורה בפה וצדקה נתנו ביד. כיום מנשקים את הספר התורה בהושטת יד, וצדקה נותנים בפה: מבטיחים, ודים –
הנודבים נהיים שבעים מההבטחות, אבל העניים לבטח אינם שבעים מהן!
קמחא דפסחא
"ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח" (רמ"א, תכט, א). מדוע דווקא חיטים, ומדוע דווקא לצורך פסח. וייתכן, משום שבפסח נידונים על התבואה (ראש השנה טז.), תיקנו שלפני הדין נראה ונוכיח שאנו מודעים לכך שגם תבואתם של העניים מופקדת בידינו!
ומעשה שהיה:
נכנסת לגביר אחד באנטוורפן, שקידם פניי באומרו: "רבי יעקב, כמה אני חייב לך?".
הבנתי למה התכוון, ועניתי: "זה לא חוב, זה פקדון. שכך פירש ה'אור החיים' בפסוק "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד): דע שהחלק של העני מופקד בידך, ושלו אתה נותן לו. באתי אפוא לתבוע את הפקדון"…
ענה לי: "אמת שזה פקדון, אבל מאז שהופקד בידי סחרתי בו והניב רווחים. והם כבר חוב"…
דעו נא רבותיי, כי יש כאלו גבירים בינינו!
קמחא דפסחא
ויש גם גבירים אחרים.
פניתי להתרים גביר נודע והתנצל: "העסקים לא הולכים כל כך טוב"…
אמרתי לו: אשריך! וכשתמה הסברתי: אדם אמר לרבי מסאטמר זצוק"ל שהעסקים לא הולכים כל כך טוב, והרבי ענהו: "העיקר שהם הולכים! כי באים לפניי אנשים שמספרים שעסקיהם עומדים ואף קורסים".
נבהל ואמר: "חלילה, אל תפתח פה! אבל, הלוא תבין שאיני יכול לתת כאשתקד".
אמרתי לו: הרשני לומר לך ווארט, אמרה, ואז תחליט האם תיתן, וכמה.
בסוף מסכת גיטין אוסרים בית שמאי לגרש אשה אלא אם מצא בה ערוות דבר. בית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו. ותמוה: קרה מקרה, דעתה הוסחה, התבשיל נשרף, וכבר תגורש?!".
תמה הגביר: "אכן, שאלה!".
אענה לך, השבתי. אשה בישלה, התבשיל נשרף. אם עצלה היא, יאכלו אוכל שאינו מבושל, פת קיבר ובצל. אם אשת חיל היא, תמהר ותנקה ותבשל מחדש. אם אשה אוהבת היא וחסה על ממון בעלה, תבשל עבורו מנה אישית והיא תאכל פת במלח. אבל אם אשה רעה וקטנונית היא, תבשל עבורה מנה אישית ותאמר לו: מצטערת, מנתך נשרפה.
ואין זה דרוש בעלמא, מדויק הוא בלשון המשנה. שלא אמרו: אפילו הוקדח תבשילה, אלא: "אפילו הקדיחה תבשילו"…
נהנה.
אמרתי: כלפי מה הדברים אמורים? כשהעסקים הלכו יפה הפרשת סכום נאה לצדקה, ועל כך תבורך. והנה, הוקדח התבשיל, העסקים צולעים. האם צמצמת בהוצאות הבית, האם לא יצאת לנופש כהרגלך, האם קיצצת בדמי הכיס לילדים?
רק את תבשיל העניים ולומדי התורה הקדחת?!…
קמחא דפסחא
פעם התרמתי לדבר־מצווה נחוץ. עליתי לביתו של עשיר מופלג. בית?! טירה! ברוך ה', אין עיני צרה: "הזהיר במצוות ציצית, זוכה ומשרתים לו אלפיים ושמונה מאות עבדים", צריך מקום לשכן אותם. אבל אם זכה, יזכה גם אחרים…
"הזמנים קשים", אמר לי, "אולי בפעם אחרת". שהעניים יחזיקו מעמד, בבקשה…
אמרתי לו: "לא זכיתי לזכותך במצוות צדקה, אולי תרשני לזכותך בדבר תורה".
נענה ברצון. זה חינם.
הזכרתי את מאמר הגמרא, שחכמי ישראל באו אל דוד המלך ואמרו: "עמך ישראל צריכים פרנסה". ענה: "לכו ופשטו ידיכם בגדוד". צאו למלחמה. ותמוה: איזה פתרון זה. מלחמה כרוכה בסכנת נפשות ומי יבטיח את הניצחון, ומי ערב לכך שהשלל יהיה רב ויפתור את בעיית העוני?
הא? מה אומר כבודו?!
"אההם… שאלה!".
אענה למעלתו מה תירץ על כך הרב מטשעבין זצוק"ל.
חכמי ישראל התאוננו שהעם קובל שאין פרנסה, וממילא אין באפשרותו לתמוך בלומדי התורה ובענייני צדקה.
אמר להם בחכמתו: "אתן לכם עצה. תערכו גיוס כללי ואז יעמוד הכהן ויכריז: מי אשר בנה בית ישוב לביתו, ותראו כמה ינהרו. מי שנטע כרם ישוב לביתו, ותראו כמה ישובו – אז מה אתם מדברים על זמנים קשים, על חוסר כסף ופרנסה…".
וכך, ברוך ה', זיכיתי אותו גם בדבר תורה וגם בצדקה.
קמחא דפסחא
מעבר לדין הצדקה התדיר יש דין מיוחד של 'קמחא דפסחא' (אורח חיים תכט, א). ונראה, שיש בו משמעות עמוקה ומחייבת.
חג הפסח הוא חג האמונה. פרעה כפר בה', סמך על כוחו ועוצם ידו, וה' חילץ את עם ישראל, "כי פדה ה' את יעקב, וגאלו מיד חזק ממנו".
ונשאל הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: הלוא דרשו על הפסוק "ויתרון ארץ בכל הוא, (קהלת ה, ח), שאין בעולם דברים מיותרים, הכל נברא לתועלת. בסיום הבריאה נאמר: "וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). אין דבר, אין כוח ותכונה, רגש ומידה, שאין להם שימוש לטובה.
תכונה זו של 'כוחי ועוצם ידי' והתעלמות מהבורא לשם מה נבראה? הן רעה היא בתכלית! הלוא צריך כל אדם לבטוח בה' ולדעת שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים!
וענה: "תכונה זו נבראה עבור עזרה לזולת, צדקה וחסד!".
כשבא אליך עני ומבקש עזרה, אל תענה לו: ה' יעזור לך, התאזר בבטחון, דע שהכל לטובה, קבל ייסורים באהבה…
כשבא אליך עני התעלם כעת מהבורא, ואמור: "כוחי ועוצם ידי", אם ביכולתי לעזור אני נחלץ לעזרה!
ולפיכך, לפני חג הפסח, חג האמונה וחובת ההסתמכות הבלעדית על הקדוש ברוך הוא, פותחים במגבית 'קמחא דפסחא' להורות כי בעניין העזרה לזולת יש לפעול בכל היכולת ולא להשמיע מאמרי ביטחון!
מה לנו תלוי יותר בהשגה העליונה מאשר עניין השידוכים. הן ידועים דברי ה'חזון איש' זצוק"ל שבהסתר הפנים הנורא של דורנו גלויה ההשגחה הפרטית רק בענין השידוכים! ועם זאת סיפר לי הרב שך זצוק"ל, שכשבאים אליו לבקש ברכתו בענייני שידוכים מיד שוקל הוא בדעתו אלו הצעות באות כאן בחשבון, ואת מי אפשר לערב בעניין…
(מתוך הגדה של פסח – 'והגדת')