בס"ד
הרב ישראל ליוש
ביום כ"ב במרחשוון, חל יום היא"צ של הגה"ק רבי יששכר דב רוקח זי"ע, האדמו"ר השלישי לבית 'בעלזא'.
וביום כ"ה במרחשוון חל יום היא"צ של בנו, הגה"ק רבי מרדכי רוקח זי"ע מבילגוריא.
רבי יששכר דב נולד בשנת תרי"ד לאביו הגה"ק רבי יהושע זצ"ל, וכבר מנערותו נכרו בו פקחותו וכשוריו המופלאים.
עם פטירת אביו בשנת תרנ"ד, הוכתר כרב עיירת 'בעלז' והמשיך שולשלת אבותיו אדמור"י בעלזא זי"ע.
לחם בעוז ובקנאות כנגד כל רוח חדשה שאיימה לפרוץ פרצות בגדרי טהרת התורה, וחיזק מאוד את האברכים שהמיתו עצמם באוהלה של תורה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אחרי שעיירת 'בעלז' הפכה לשדה קרב, נדד בעיירות 'מונקאטש' ו'רצפרד'.
בתום המלחמה, בשנת תרפ"ד, חזר לגליציה, אך בעקבות ההרס הרב בעיירתו וחורבנו של בית המדרש, המתין כשנתיים ב'הולשיץ' עד לשיקומם, וחזר ל'בעלז' רק בשנת תרפ"ד.
נפטר בליל שבת קודש כ"ב במרחשוון תרפ"ז ונטמן בחלקת אבותיו בבית העלמין בעיירה 'בעלז'.
בנו רבי מרדכי, נולד בשנת תרס"א, ובהיותו בן כ"ה שנים נתמנה לרב העיר 'בילגרייא'
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדד ממקום למקום, ולבסוף הצטרף אל אחיו הגה"ק רבי אהרן רוקח מבעלזא זי"ע, ובשנת תש"ד הגיעו לארץ ישראל.
בשנת תש"י חלה באופן פתאומי, מצבו התדרדר במהירות והוא נפטר בכ"ה בחשוון תש"י כשהוא אך בן מ"ט שנים. הוא נקבר בבית הקברות בטבריה, ליד תלמידי ה'בעל שם טוב'.
"ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי… הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ"… (כד ז)
הגה"ק רבי יששכר דב רוקח מבעלזא זי"ע, עומד על השינוי בין דברי אברהם אבינו לאליעזר, לבין דברי אליעזר כשחוזר על דברי אדונו בבית בתואל. אברהם אמר לאליעזר: "ה' אלוקי השמים… ישלח מלאכו לפניך", ואילו כאשר אליעזר חוזר על דבריו בבית בתואל, אמר: "ה' אשר התהלכתי לפניו… ישלח מלאכו אתך", והדברים צריכים ביאור!
ויישב רבי יששכר דב, שכדי שיוכל המלאך הרוחני לירד אל העולם הזה הגשמי, צריך הצדיק לטהר ולזכך את אווירו, וכגודל צדקותו כך גודל השפעת טהרתו, אם הוא צדיק הרבה – טהרתו וקדושתו תשפיע למרחוק, ואם תפחת צדקותו, הרי שטהרתו תשפיע רק למקומו ממש.
אם כן, אברהם אבינו, בהכירו את מעלת אליעזר עבדו, אמר: "ישלח מלאכו לפניך", והיינו שצדקת אליעזר וקדושתו ישפיעו טהרה אף לפניו, ואזי יוכל המלאך הרוחני להתפשט אל מחוץ לגבולות אליעזר עצמו, אבל אליעזר בענוותנותו אמר "אתך", כאומר איני יכול לטהר את סביבותיי, ולכן מוכרח המלאך לילך רק איתי ממש.
***
מוהרי"ד זי"ע היה עניו מאוד, ואף שירש את אביו, וחסידי בעלזא הלכו אחריו, על פני אחיו הבכור רבי שמואל שהתיישב ב'סוקאל', היה רגיל על לשונו: "החסידים אינם באים אלי, הם באים ל'בעלז'".
פעם היטיב לתאר: "תארו לעצמכם, ראש השנה הראשון אחרי הסתלקות אבי מורי זצ"ל, החסידים היו מסופקים להיכן יסעו ל'בעלז' או ל'סוקאל', והיו אכולי ספקות אף כשכבר היו בבית הנתיבות. הכרטיסן שהיה רגיל שבעת כזאת נוסע העולם ל'בעלז', אמר להם: 'בודאי פניכם מועדות לבעלז', ועדיין היו מסתפקים, והחליטו כיון שאותה רכבת נוסעת ל'בעלז' ול'סוקאל', יחליטו בהמשך הדרך, וכשהגיעה הרכבת ל'בעלז', השם 'בעלז' העביר רעד בבשרם והעלה צביטה בליבם, ושוב כבר לא הסתפקו כי לא היה כח ומעצור בעדם שלא לרדת ב'בעלז', וכשהגיעו ל'בעלז' ראו שלא חל בה כל שינוי, חסידים נוהגים כמנהגם, הפנים מוכרות, אותה אכסניה, אותו בית תפילה, אותו בית מרחץ, הכל כמו שהיה, ורק כאשר נכנסו פנימה לתוך הבית מדרש, במקום למצוא את אחי הבכור 'שמואל', מצאו את 'יששכר בער'… כמה זמן ראו אותי…? חמשה רגעים…! עשרה רגעים…! בשביל רגעים אלו יוותרו על עולמה של 'בעלז', שלא חל בה כל שינוי…?!"
***
בענוותנותו מינה עליו 'מוכיח', שהיה מוכיח אותו כל יום על העוולות שעושה. שמו היה 'יעקב' והוא היה פליט מרוסיה, שנאלץ לברוח משם מאימת הרשויות, ומצא לו מקלט ב'בעלז'.
פעם, כאשר ישב רבי יששכר דב בסעודה עם אורחים, נכנס ר' יעקב המוכיח ופנה אל רבי יששכר דב ואמר: "הרבי יושב לו ואוכל, ושוכח כמה אנשים ישנם בעיר שאין להם מה לאכול…!"
מיד קם רבי יששכר דב מהשולחן והתנצל בפני האורחים שמוכרח הוא ללכת לאסוף כסף בעיר, בשביל הנצרכים…
♦♦♦
"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כד כב)
ברש"י ביאר ששני הצמידים רומזים לשני לוחות מצומדות. ומשקלם עשרה זהב, רומז לעשרת הדברות שבהן. וביאר מהרי"ד מה שהוצרך אליעזר לרמוז לרבקה עניין מתן תורה, עפ"י דברי הטור (הל' ר"ח סימן תי"ז) ששלושת המועדים מכוונים כנגד האבות, פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק וסוכות כנגד יעקב.
אם כן, רמז לה שהיא באה להינשא ליצחק, שהוא כנגד יום מתן תורה בו יקבלו ישראל את הלוחות ובהן עשרת הדברות.
ועוד ביאר רבי יששכר דב, שאליעזר בא לרמוז לה על 'יעקב' שייוולד לה מיצחק, כי האותיות 'בקע' עם 'י' העולה מחשבון 'עשרה' זהב משקלם, עולים יחד לאותיות 'יעקב'.
***
כאן המקום להעלות על נס את גודל האהבה שאהב רבי יששכר דב את התורה ולומדיה, ובאהבתו הגדולה עמל ושקד על התורה בעיון ובפלפול רב, ועל אף שעסק הרבה בצרכי צבור, היו לו ידיעות גדולות ועצומות בכל שטחי התורה הק' ובכל מכמניה.
היה כותב כתבים רבים ובהם כל חידושיו שחידש בלימודו, והיו הכתבים יקרים מאוד לליבו, ושמר עליהם מכל משמר.
פעם אחת בעת שביקר אצל אביו זצ"ל, ונטל עמו הכתבים כדי להראותם לו, נעלמו ממנו הכתבים ולא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש.
כאשר נודע הדבר לאביו, קראו אליו ואמר לו: "אל ירע לבך, בני, על אבדן הכתבים, קבלה לנו מזקננו שהיה מפרש הפסוק 'זה ספר תולדות אדם' שספרו הטוב של האדם אלו תולדותיו, דהיינו בניו. אם כן, הריני מבטיחך שתחת הכתבים שאבדו לך, יהיו לך בנים כשרים…".
דברי אביו נחמוהו מאוד, לימים נמצאו הכתבים ונתברר לו שנלקחו ממנו ומבקשים עבורם כסף רב, אמר: "תמה אני מאוד על אלו שלקחו ממני הכתבים, ביודעם שהם יקרים לי מאוד, ועוד מבקשים עליהם ממון?! עתה אין לי כל חשק בהם, יש בי אמונת חכמים שתתקיים בי הבטחת אבי מורי, שתחת הכתבים יהיו לי בנים כשרים, ואני בוחר בבנים במקום הכתבים…".
רבי יששכר דב פעל רבות גם בקרב חסידיו, שישקיעו מאוד בלימוד התורה, וכך היה אומר להם: "רוצים שאציין לכם דרך בעבודת ה'? ובכן רשמו על לוח לבכם: רק על ידי לימוד התורה הקדושה, תוכלו לשמח את הקב"ה ולגרום נחת רוח ליוצרכם… סבורים אתם שסיגופים ותעניות מביאים לידי פרישות וקדושה יתירה? טעות בידכם! כי אין קדושה יתירה מלימוד התורה, לא ראיתי עדיין שהיצר ישאף למנוע את האדם מסיגופים ותעניות, כמו שהוא עושה כן בלימוד התורה…".
פעם הלך עם בנו לטבול במקווה. כשנכנס הבן למים, נרתע מהחום וצעק: "אוי..!. אוי…!". כשהתרגל למים החמים, השתכשך להנאתו, וקרא: "הא…! הא…!".
רבי יששכר דב ניצל מעמד זה, לחנכו ולחזקו בלימוד התורה, ואמר: "כך היא דרכה של תורה, תחילתה אוי… אוי… וסופה הא… הא…, כי תחילתה צריבה וכוויה וסופה נחת ועונג, וההיפך בעבירה תחילתה הא… הא… וסופה אוי… אוי…".
♦♦♦
"וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה" (כד נג)
מדוע שלח אברהם אבינו בגדים – תמה רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע – בשלמא כסף וזהב שלח למתנה, אבל למה שלח בגדים, וכי ידע מידתה?
ויישב מהרי"ד ששלח בגדים לדוגמא, להראות לה בגדי צניעות שלובשים בביתו.
עלה בדעתי להוסיף, שעפי"ז יובן מדוע הוציא אליעזר הבגדים, רק אחר שאביה ואחיה הסכימו להצעת השידוך, ואילו את הצמידים והנזם נתן לה מיד כשפגשה, משום שרק אחר שידע שהיא אכן תבוא להינשא לבן אדונו, הוצרך ללמדה תורת הצניעות.
***
מרן רבי ישכר דב מבעלזא זצ"ל לחם בעוז מלחמתה של תורה בכמה וכמה עניינים, ביניהם פעל רבות ונצורות בענין צניעות מלבושי הבנות, וחיזק מאוד ידי הרבנים הפועלים בענין.
גם על בגדי בנותיו הקפיד מאוד שיהיו על טהרת הקודש, וכל בגד או שמלה חדשה שתפרו להן, עברו תחת ביקורתו, ואישר או פסל הבגדים.
פעם אחת בליל פסח, בעת שחילק האגוזים לתינוקות, הבחין באחת הילדות שלא לבשה סינר כנהוג, ולא רצה לחלק לה מהאגוזים, היא נאלצה ללכת לביתה וללבוש סינר, והרבי המתין לה עד שובה.
שמועה רעה באה לאזניו, על אחת מבנות משפחתו שקנתה שמלה חדשה, שלא עמדה בגדרי הצניעות כרצונו. הוא דרש שיביאו לפניו השמלה, וציווה למשמשו ר' משה איסר, שייצא למרפסת ויקרע השמלה לגזרים שלא יישאר ממנה זכר, לקיים מה שנאמר 'ובערת הרע מקרביך' והוסיף: "יהודים צובאים על דלתות ביתי ומוסרים לי את פרוטותיהם האחרונות, לא למען שמלות כאלה".
♦♦♦
"וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים"… (כד לב)
רש"י ביאר שהתיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. במדרש רבה (ס ח) הביא שרב הונא ורבי ירמיה שאלו: וכי לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שידעו מעצמם להיזהר מלאכול דברים האסורים לבעליהם? לא מסתבר שחמוריו של אברהם אבינו יהיו פחותים מהם, שלא יידעו להיזהר מעצמם ויצטרכו לסתום את פיהם?
ברמב"ן כתב שמכוח קושיא זו נחלקו על ביאור זה, ופירשו ש'ויפתח' היינו שפתח מוסרי צווארם, כי היה מנהגם להוליכם קשורים.
הגה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, ביאר מחלוקתם באופן נפלא, ומיישב בזאת קושיית רב הונא ורבי ירמיה, דהנה נחלקו רבי אליעזר ורבנן (בבא בתרא ק א) בדין חזקת קרקע, אם מועיל ע"י הליכה בקרקע. רבי אליעזר סבר שההליכה מועילה, ומביא ראיה מאברהם אבינו, שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ומבואר שבהליכה לבד קנה אברהם את הארץ, ואילו רבנן סוברים שהליכה אינה מועלת, והקב"ה אמר כן לאברהם אבינו, משום חביבותיה דאברהם שיהיה נוח ליכבש לבניו.
עוד יש להקדים דברי רש"י, על מה שאמר יעקב אבינו לשמעון ולוי 'עכרתם אותי': מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין, [אבל עכשיו יהיו סבורין שהגיע זמן הכיבוש ובאים עלינו להוכתינו].
אם כן, יש לומר, שהמדרש שסובר שאברהם אבינו סתם את פי החמורים, סבר כרבי אליעזר, שההליכה הווי כחזקה, ובאמת לא היה לו לחשוש מגזל החמורים, אלא שסתם את פיהם כי חשש, כמו שחשש יעקב שיאמרו הכנענים שהנה הגיע זמן הכיבוש, ולכן הוא מתיר לחמוריו לאכול משדותם, ובאמת אף אם לא היה סותם את פיהם – לא היו אוכלים מן הגזל כמו חמוריו של רבי פנחס בן יאיר.
ורב הונא ורבי ירמיה סברו שההליכה אינה חזקה, ואם כן אסור לחמוריו של אברהם אבינו לאכול מן השדות, ומכל מקום לא סתם את פיהם אלא קשר את צווארם, כי לא חשש שיאכלו מן הגזל כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר.
***
דבר תורה זה הוא אחד מיני רבים ואלפי תורותיו, המוכיחים את גודל עיונו ולמדנותו.
כשנפגש עם גדולי תורה היה מתפלפל עמהם בדברי תורה שעות רבות, בלא שימת לב לזמן שחולף. כך היה כשבא אליו פעם הגאון רבי פנחס יהושע בומבך זצ"ל, מח"ס 'אוהל יהושע'. לאחר תפילת ערבית, החלו לשוחח בדברי תורה, וכשעבר רוב הלילה, נכנסה הרבנית לחדרו, וראתה שארוחת הערב עדיין על שולחנו ולא טעם ממנה כלום, באה לבית המדרש וראתה שהוא שקוע בלימוד, היא קראה לו ולא שת ליבו, עד שקראה לו כמה פעמים, רק אז הרים עיניו מהספר והבחין בה.
רבי אברהם שולץ זצ"ל מספר: "למדתי אצל הגאון רבי מרדכי וינקלר זצ"ל אב"ד 'מאד'. בשנת תרע"ה, התחוללה בעולם מלחמת העולם הראשונה, נקראתי להתייצב לצבא, נסעתי עם חברי לכ"ק האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שהיה אז ב'רצפרד', וכשהגעתי היה הבית מלא באנשים ששחרו להיכנס אל הקודש פנימה.
"לפתע יצא רבי ישכר דב מחדרו, וכשראה אותנו עומדים שם קראנו להיכנס אליו. הוא שאל אותנו, 'היכן אנו לומדים?' אמרנו לו ב'מאד', והמשיך להתעניין מה אנו לומדים? וענינו לו שאנו לומדים 'מסכת נדרים', הוא ביקש שנאמר לו איזה חידוש מרבינו רבי מרדכי וינקלר, אך מרוב אימה ובלבול התחלנו לומר דבר מה, אבל תיכף התבלבלנו ולא זכרנו עוד.
"מיד אמר לנו בעצמו את החידוש שאמר הרב שלנו, והוסיף לומר שבדף פלוני הר"ן מקשה כך וכך, ורבכם תירץ כך, והמשיך לומר לנו עוד כמה חידושים שרבינו חידש במסכת נדרים… ומאוד השתוממנו על שיודע רבי יששכר דב את תורת רבינו, על אף שעדיין לא יצא ספרו 'לבושי מרדכי'.
"לאחר מכן סיפרתי לו שבאתי בדבר הגיוס לצבא וביקשתי ברכתו, ואמר לי: 'אל תפחד, אתה תחזור אי"ה הביתה בריא ושלם', וכך הוו. שירתתי בכל שנות המלחמה בכמה וכמה מקומות שמעטים חזרו משם, והיה ה' עמדי ועברתי הכל בשלום כברכת האדמו"ד…
"כשהגעתי לארץ ישראל" – ממשיך רבי אברהם שולץ את המעשה – "ספרתי להגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל אודות הפגישה עם האדמו"ר רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע, ועל כך שידע את תורת רבי מרדכי וינקלר זצ"ל עמ"ס נדרים…
"הרב דושינסקי סיפר לי, שלפני שנים רבות התקיימה אסיפת רבנים מכל ארצות אירופה, ואז נפגש רבי יששכר דב עם רבי מרדכי וינקלר ודיברו בדברי תורה, ושמע חידושיו ומיד תפס את דרכו בתורה, והבין שלפי דרכו היה צריך לחדש במקום פלוני חידוש זה ובמקום אחר חידוש אחר"…