"קודש יהיה לך" (י"ח י')
בבית הכנסת מרכזי בו כיהן כרב, בכניסה לפרוזדור הייתה גומחה קטנה בגובה הקיר למעלה כעין חלון קטן, שאפילו אינו יכול להעביר את הטומאה.
הגומחה הזו הזכירה את הגומחה של בתו של רבי עקיבא.
ביום חתונתה, בתו של רבי עקיבא תחבה בגומחה, את סיכת הזהב שלה, וכאשר שבה אחר כך ליטול את הסיכה גילתה כי בעת תחיבתה, פגעה בראשו של נחש שהתחבא שם, הנחש נדקר מחוד הסיכה ונהרג, והיא ניצלה.
שאל אותה רבי עקיבא אביה, איזו מצווה עשית היום שנעשה לך נס ופלא שבדיוק ברגע הנכון נהרג הנחש שהיה עתיד להרוג אותך? והיא סיפרה לו מה שסיפרה, והדברים ידועים, מדברי המדרש.
כאשר הגאון ר' בן ציון נכנס לבית הכנסת ללמוד, או לומר את שיעורו הקבוע, היה חולף ליד אותה גומחה בקיר. נעצר. מוציא מכיסו כמה מחפציו האישיים שהיו לו בכיס החליפה, תעודת זהות, דפי נייר, מסמכים, או כל משהו אחר שבכיס. מתרומם לגובה הגומחה (שהייתה בחלק העליון של הקיר), ומניח אותם שם.
בני הקהילה שהלכו לצדו מאות פעמים, מפאת הכבוד, לא שאלו אותו על כך מעולם. זו הייתה כבר התנהגות קבועה שהתרגלו אליה מאז, ולא שאלו שאלות מיותרות, כי הרב היה שקוע תמיד בלימוד ואין שום סיבה להפריע לו בשאלות סרק של חיטוט במעשיו, ובפרט שבדרך כלל כאשר היו מלווים אותו הוא היה לפני הרצאת שיעור, שבאופן טבעי הראש טרוד בהכנת השיעור.
כאשר עזב את בית הכנסת, לפני היציאה היו מלווים אותו האברכים ושואלים בדברי תורה שנאמרו בשיעור, תוך כדי שיחה איתם היה חולף שוב ליד גומחה בגובה הקיר, מגביה את ידו ולוקח את חפציו האישיים, נוטל ויוצא. לפעמים זה היה רק המפתח של הבית, לפעמים מטפחת או ארנק של הכסף הקטן.
אחרי הסתלקותו של רבי בן ציון. הם הופתעו לעמוד על סוד הגומחה הזו. ותמהו על עצמם מדוע לא ידעו על כך קודם לכן. סיפר החברותא, רבי משה קפלן שליט"א: באחת ההזדמנויות כאשר באתי כהרגלי ללמוד עם הגרב"צ (בבחרותי), אמר לי: "משה, תוריד את הכובע שלך, תניח אותו הפוך על השולחן", בסדר.
"עכשיו תוציא את כל מה שיש לך בכיסים ותניח בתוך הכובע, אם יש לך מצית, הניח בכובע, יש לך ארנק ומפתחות הכל להוציא, שלא יישאר שום דבר בכיסים, הוצא והנח בתוך הכובע". כך עשיתי.
"עכשיו תשמע משה, כאשר אתה לומד אתה נפרד מכל הדברים הללו, אתה אומר להם שלום, שלום! ורק בסיום הלימוד, אומרים 'שלום עליכם' לדברים שלך, ונוטלים אותם חזרה. שמע משה יקירי, רק כך מצליחים".
למחרת הוא הסביר לי יותר לעומק: "כאשר אתה בא ללמוד, אתה פשוט מתנתק מכל דבר, ולא די לכך מחשבה, אלא צריך מעשה ודיבור, וכיצד? בכך שאתה מוציא את כל מה שבכיסך ומניח במקום צדדי ורחוק, אתה עושה מעשה ניתוק, וכמי שאומר בשעת מעשה: 'אין עכשיו מפתחות, אין עכשיו ארנק, אין עכשיו סידורים, אין תעודת זהות. אין עולם. יש את הסוגיא שלומדים'. ואם תעשה מעשה, זה ישפיע על ההתנקות, ומניסיון זה עובד…".
"אם רצונך ליהנות, אם רצונך להתקדם, להמריא, אם בנפשך להגיע למשהו בלימוד התורה, תעשה כך".
וזה סוד הגומחה.
כאשר הוא נכנס לבית הכנסת, לבית המדרש, הוא התנתק. הוציא את הכל, גם כאשר היה כבר בן שבעים שנה, וכבר היה קשור בקשר של קיימא עם התורה, עדיין עשה מעשה נוסף של ניתוק!
וכך ממריאים אל-על – 'למעלה למשכיל'.
וככל שהניתוק אמיתי יותר ממריאים גבוה יותר, טוב יותר, מהר יותר.
הלימוד שלהם יחד בחברותא, של ר' משה החברותא ור' בן ציון, היה כמו בעת הכניסה להר הבית, "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו" (משנה ברכות פרק ט'), מפשילים את המחלצות של העולם. כידוע, גם בחדר 'טהרה' מלבישים את הנפטר, ללא כיסים. כי לשם, לא לוקחים כלום. כך הוא נהג להיכנס לבית המדרש יום יום כי כעת הוא נכנס לעולם האמת.
לידע ולהודיע.
כי 'תלמיד חכם', משמעות המושג, להיות קשור לתורה בקשר דם. כעובר הטמון במעי אמו "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". כל – לרבות הלילות, כל – לרבות שעת האוכל, כל – לרבות חולאים שפוקדים אותו חלילה, אינו מתנתק מהתורה.
החזון איש אמר פעם לאיש שיחו: היכי דמי תלמיד חכם, שתמיד כשאתה פוגש בו יש לו קושיה או תירוץ, חידוש, הערה. משהו כואב לו בלימוד או משהו משמח אותו בתורה.
אבל רבותי, הנה ר' בן ציון מייעץ וממליץ בתוקף, כי גם מי שלא תלמיד חכם,
עליו להיות תלמיד חכם לשעתו. תלמיד חכם – לרגעים, תלמיד חכם – לשעה, לחצי שעה. כיצד? מאי משמע – "תלמיד חכם לשעתו"?!
"חכם לכשירצה".
אתה כורך סביב עצמך חבל של תורה וקושר את התורה אליך בשמונה קשרים על גבי קשרים – לשעת הלימוד. עכשיו כאשר נכנסת ללמוד, אתה עם התורה בלבד.
ואז גם אם אתה לא 'תלמיד חכם' הזוכה להיות קשור לתורה בכל שעות היממה, הרי שבאותה שעה של לימוד דף היומי, הנך "תלמיד חכם לשעה".
עולים על הירח
היה זה בו' אב שנת תשכ"ט בשעה ארבע לפי שעון ישראל, נחתו 2 בני אדם על הירח לראשונה מאז בריאת העולם. הם היו אחרי נסיעה של יותר מארבע ימים בחללית שכונתה "נשר אפולו", אחרי שגמעו מרחק של 280 אלף קילומטר המרחק שבין כדור הארץ לירח, והגיעו ללא תקלות. מעל הירח הם תקשרו עם מרכז הבקרה שביוסטון, והשמיעו את דבריהם באוזני מאות מיליונים ברחבי העולם.
הכל עמדו עצורי נשימה. ולמחרת התפרסמה הידיעה בעיתון 'המודיע'. אבל מה נעשה שמאז עמדו על דעתו. ר' בן ציון לא קרא עיתון. הדפים של העיתונים הכשרים לא היו מנת חלקו.
הבן שליט"א זוכר את אותו יום ולמחרתו: "שכן בבנין הכניס לבית שלנו את ה'המודיע' כדי שנראה מה כתוב בו. הראו לאבא, הוא הסתכל כשתי שניות בלבד, ויותר לא. אחר כך ביקש, שכבר יחזירו את העיתון לשכן".
בימים ההם, למרות שהעיתונים היו פחות נפוצים מהיום, הוא ראה את הילד שלו קורא עיתון (כשר למהדרין). אמר לו והצביע על מוחו: "דע לך יעקב שלי, במוח יש מקום, אבל אין מקום להכל, נכנס לכאן במוח כזה דבר, כנגד זה יוצא תורה, או זה או זה. כי המוח הוא ככל בית קיבול שאין בו מקום להכל, אחד על חשבון האחר. תחשוב ותחליט מה אתה מעדיף".
"תלמיד חכם בבחינת שבת" ("תלמידי חכמים אתקריאו שבת" – נאמר ב'זוהר' פרשת צו).
כוונות רבות וסודות נאמרו בכוונת הזוהר, אבל יסוד אחד שכולם מסכימים עליו, כי תלמיד חכם הוא מנותק מענייני העולם, כמו בשבת. ובכך הוא מתייחד ומתעלה מעל סביבתו.
העיד אחד החברותות: "כאשר למדתי אתו בכולל לפני שלושים שנה, הביאו פעם לכולל בבוקר קודם סדר א', חוברת של דברי התחזקות ב'השקפה בענייני השעה', זו היתה חוברת חשובה. האברכים לקחו אותה איתם בעת שנכנסו לכולל, אבל ר' בן ציון לא לקח. רציתי לתת לו את החוברת, והוא אמר 'אני לא רוצה לקחת' כי אם בבוקר לוקחים את זה לידיים, המחשבה מוטרדת בדבר אחר, וכך אי אפשר ללמוד, לא מתחילים יום כשהמחשבה לא בתורה, גם אם זה דברי קודש, וגם אם אלו דברי מצוה. שלא תכנס מחשבה של משהו אחר טוב ונחוץ, חוץ מתורה. זו הצורה שבה נקנית התורה".
מתוך הספר: ספר ללא שם
1/229