הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" (ויקרא כ"ג, ט"ו)
אנו עומדים בעיצומם של ימי ספירת העומר, הימים בהם אנו מתכוננים לקבלת התורה, מתקדשים ומתרגשים לקראת קבלת המתנה הטובה בעולם. בפרשת השבוע הצטווינו לספור את ספירת העומר, לטהרנו ולזככנו לקראת קבלת התורה המתקרבת.
והנה, דווקא בימים האלו, חווה עם ישראל את אחת הטרגדיות הקשות והמזעזעות, בפטירתם בטרם עת של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, ענקי התורה וגדולי התנאים, בשל סיבה אחת ויחידה: "לפי שלא נהגו כבוד זה בזה".
זה מחייב מחשבה, עד כמה חשוב וקריטי הצורך של אדם בכבוד בסיסי, עד כמה הוא חיוני עבורו. אדם שמכבדים אותו – החיים שלו שונים, הוא מרגיש טוב עם עצמו, זה נותן לו דחף להתקדם, מזניק אותו להצלחה. אדם שזוכה ליחס מכבד, למילה טובה, להתייחסות ראויה – מרגיש חשוב, זה מחייה אותו, זה נותן לו כוחות!
מובן מאליו, כי בהיפוך הדברים, כשאדם לא זוכה לכבוד והערכה, אלא מתנהגים כלפיו בזלזול, מתייחסים אליו בהתנשאות, באמירות פוגעניות – יש לדבר השפעה שלילית חדה על כל אישיותו, המהות שלו מושפלת, אינו מסוגל להתקדם, אינו שואף, אינו נדחף קדימה.
תשאלו כל מטפל רגשי, באמתחתו אינספור סיפורים על נפשות שאבדו, רק כי לא זכו ביחס הולם ומכבד. מאידך, יש לא מעט נפשות שניצלו, מבוגרים ונערים, שזכו בחיים חדשים, שקיבלו דחיפה קדימה, רק בזכות שזכו ביחס חם ומכבד. היחס הזה הוא קריטי להצלחת האדם, הבסיס הראשוני לפריחתו. אדם, מראש הקהל הנכבד ועד לסנדלר העיירה, מנגיד הקהילה ועד הפחח השכונתי, מראש העיר ועד המנקה העירוני. כולם כולם בני אדם, זקוקים ליחס מכבד, התייחסות מכובדת אליהם היא כאוויר לנשימה עבורם!
זה לא רק אנשים זרים, זה הרבה יותר חשוב באנשים הכי קרובים אלינו, בעובדים שלנו או הצמודים אלינו, בבני המשפחה ובחברים. כבר התרגלנו שכולם עושים את תפקידם, אנו כבר יודעים שהארוחה מוכנה כמעשה שגרה, שהמזכיר עושה לנו קפה – אך עדיין הם זקוקים ליחס הולם ומכובד, זה צורך נפשי קיומי של כולנו!
ההלם בתחנת הרכבת…
בתחנת הרכבת בעיירה הקטנה, המתינו שניים לרכבת הנוסעת לעיר מרוחקת. עם שקשוק קול הרכבת ניתן האות, השניים עלו על הקרון שנפתח לקראתם, וחיפשו מקום ישיבה. שני מקומות צפופים וצמודים נותרו על הקרון. הצעיר שביניהם, עלם צעיר כבד משקל וגס רוח – מיהר להיכנס למושב הפנימי, והותיר ליהודי המבוגר – אותו לא הכיר, את המקום שלצידו. הלה מיהר להתיישב במקום הפנוי, והרכבת המשיכה בנסיעתה.
האיש המבוגר, היה רזה וצנום, כפוף קומה וזקן הדור לו. הנער הצעיר החליט לחמוד לו לצון, ולאורך הדרך החל להתרווח בכסאו עוד ועוד, תוך שהוא מצמצם את שטח המושב של היהודי המבוגר. הוא לא בחל בשום דרך, פעם התעטש ופעם השתעל, פעם התרווח ופעם התמתח – התוצאה היתה שווה: מושבו של הצעיר הלך והתרווח, מושבו של המבוגר הלך והצטמצם…
בתחילה, היה ניתן לחשוב שהצעיר לא שם לב לתוצאות מעשיו. אך בנקוף שעות הנסיעה, וככל שהמבוגר הלך ואיבד אחוזים ניכרים ממקום מושבו – כבר היה ברור כי הנער זומם מעשה קונדס…
וכך אכן היה. באחד מעיקולי הדרך, כשהרכבת הישנה רעדה וקיפצה בינות לאבני החצץ, דחק הצעיר עוד מעט את המבוגר, אשר נפל מהמושב והשתטח ארצה. הנער החל לצחוק בקול ממשובת הנעורים שביצע, ואילו היהודי המבוגר נעמד בפינת הקרון, והמתין כבר לסיום הנסיעה המתישה והלא נעימה…
כשהגיעו לתחנת היעד, עוד מחלון הרכבת היתה ניכרת תכונה רבתי. מאות יהודים עמדו נרגשים, מעל התחנה נתלה שלט: 'ברוכים הבאים למרן הגאון רבי חיים מבריסק שליט"א. רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, בריך מתייך לשלם'…
הנער הצעיר הביט בתכונה החגיגית, ובהה בה בחוסר הבנה, הן לא ידע כי אמורה להגיע לכאן איזו אישיות חשובה, רב נערץ או אחד מגדולי הדור. הוא נחפז לרדת ראשון מהקרון, דחף קצת פה וקצת שם, והנה הוא במרכז הענינים…
"הרב מבריסק אמור להגיע?!" – שאל בהפתעה את אחד מהנוכחים. "כן כן, התכנסנו כולנו לכבודו, לקבל את פניו של גדול הדור", השיב הלה בהתרגשות. "הוא אמור לרדת כל רגע מהרכבת הזו… הנה, הנה… אני כבר רואה אותו!" – הוסיף האיש בפנים זורחות… הנער נעמד על קצות אצבעותיו, הטיב את ראייתו והביט ביורדים מהרכבת. לפתע הסמיק והחוויר, וכמעט שנפל ארצה מתעלף… היהודי המבוגר בו התעלל בדרך, אותו יהודי כפוף שהיה הקרבן למעשה הקונדס שלו – אינו אלא רבי חיים מבריסק, גדול הדור המפורסם, ענק הרוח בעולם היהודי כולו…
אין מילים לתאר את ההלם, את הבושה, את חוסר הנוחות ואי הנעימות. נכון, הוא נער שובב הרבה ואולי גם גס קצת, אבל בשום שלב לא התכוון לפגוע בכבודו של גדול הדור… הוא פנה מבוייש לפינת תחנת הרכבת, וכאילו ביקש שהאדמה תבלע אותו מבושה…
רק בשעת לילה מאוחרת, העז להתגנב לבית האכסניה בו השתכן הרב מבריסק. בפנים חיוורות כסיד ובברכיים כושלות, נפל לרגליו והחל לבקש את סליחתו. "כבוד הרב", ביקש בתחנונים, "לא ידעתי כי אתם הרב מבריסק, לא שיערתי שאני חומד לצון לגדול הדור. אנא, שהרב יסלח וימחל לי…".
"לא ולא!" – השיב לעומתו הרב, "אינני יכול לסלוח לך, הן לא פגעת בי – פגעת ביהדות כולה!".
הכל עמדו מסביב המומים. מקורבי הרב כמו גם הנער, עמדו משתאים לנוכח הדברים. "אמרתי משהו על היהדות? אימתי פגעתי ביהדות?! מדוע הרב אינו יכול לסלוח לי?!" – שאל הנער מופתע ומבוהל…
אך הרב השיב בתשובה מנומקת ונוקבת:
"על כבודי כהרב מבריסק – אני מוחל גם מוחל. על כך שפגע בי באופן אישי – מחלתי וסלחתי עוד לפני שבא לפניי לבקש את סליחתי… אך שימו לב כי מה שגרם לו לבוא לבקש סליחה – היא העובדה כי התברר לו שפגע ברב מבריסק, אך לולא מעמדי כרב, אילו הייתי יהודי מן השורה – היה עובר לסדר היום…"
ואז הוסיף הרב והרעים בקולו: "זו פגיעה ביהדות כולה! החשיבה כאילו הבעיה לפגוע היא רק ביהודי בעל מעמד – היא פגיעה בערכם של היהודים כולם, היא פגיעה בערכי היהדות הבסיסיים. אינני יכול ואינני מוסמך לסלוח על הזלזול במהות היהדות, אינני רשאי למחול למי שחש כי פגיעה ביהודים פשוטים, הינה דבר מתקבל על הדעת!"
הנוכחים כולם האזינו לדברי הרב בקשב, ודבריו נכנסו לליבם, והותירו לנו מסר עד ימינו אלה: אין דבר כזה יהודי פשוט או מכובד, אין אדם שבו מותר לפגוע ואדם אחר בו אסור לפגוע. איננו מכבדים אנשים כי אנו פוחדים מהם, רוצים למצוא חן בעיניהם, מבקשים מהם משהו…
אנו מכבדים יהודים, באשר הם יהודים! אין קשר למעמדם, אין קשר למצבם, יש קשר לעובדה כי הם בני אדם, כי הם זקוקים וזכאים ליחס הולם ומכבד, להתייחסות נאותה ומעריכה. כל יהודי זכאי לכבוד!
אצבעות הרב תקועות ומיוסרות…
היתה זו עוד נסיעה שהחלה כשגרתית, אך הסתיימה במעשה גבורה מעורר השראה… כאשר נהגו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל הגיע לקחתו כמדי יום, אחרי סיום סדר יומו בישיבה. הנהג המתין לרב כשדלת הרכב פתוחה, תמך בו בכניסתו לרכב, וסגר את הדלת אחריו. אך לא שם לב, כי טרק את הדלת היישר על קצות אצבעותיו של רבי משה…
ידו של רבי משה נתקעה בדלת הרכב, נצבטה בעוצמה, כאב חד ומפלח מילא את כל כולו. אך רבי משה, בגבורה עילאית שקשה לתארה, בחר שלא להגיב, ולהמשיך בנסיעה בלי לומר דבר, בלי להיאנח, בלי להעיר על הדלת הטרוקה על אצבעותיו, מייסרת אותו בייסורי תופת…
הנהג מיהר להיכנס לרכב, והתרכז בנהיגה. רבי משה יושב על ידו ומשוחח עמו בנחת, בלי להשמיע אף קול אנחה. הכאבים מתחזקים, היד כואבת, בקושי הוא מצליח לנשוך את שפתיו בחוזקה, אך הנהג לא שם לב, מרוכז ברמזורים המתחלפים, ומשום מה לא שם לב לדבר מה מוזר…
כשהגיעו קרוב לביתו של רבי משה, השתרך פקק תנועה ארוך במשך כמה מאות מטרים. רבי משה כבר רוצה לשחרר את ידו הצבוטה והמתייסרת, ומציע לנהגו בעדינות: "מדוע שתטרח להמתין את כל הפקק הזה? תוריד אותי כאן, אמשיך שלוש דקות ברגל…".
אך הנהג נזעק לכבודם של תלמידי חכמים: "להוריד את הרב כאן? מה פתאום? אני לא ממהר לשום מקום, הכבוד כולו שלי להסיע את הרב עד לדלת ביתו ממש! אזחל עם הפקק עד הבית, זה בסדר גמור!". רבי משה מוסיף להתייסר, עוד דקות ארוכות. ידו כואבת יותר, הכאבים הולכים ומתגברים… הפקק ארוך. רק אחרי דקות ארוכות מגיע הנהג עד לדלת הבית ממש, שם יורד מהרכב רבי משה, לא לפני שהוא מודה לנהג מקרב לב על הנסיעה הנעימה בחברתו…
רבי משה עולה לביתו, הוא חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים. ידו כמו משותקת, אך בקושי הוא מונע את התפרצות קילוח הדם מבין אצבעותיו… בקושי מצליח לומר 'שלום' חטוף, ונופל מיד על הכסא הסמוך נטול כוחות ומיוסר, ומפיו משתחררת אנחת כאב קשה ומזעזעת…
"להזעיק רופא?" – נחרדו בני הבית לקראתו, "לקרוא להצלה?" – – –
"עוד לא!", מחווה רבי משה בידיו, בקושי יכול לדבר מכאבים… "המתינו קצת…", הוא גורר את כסאו אל החלון, ועוקב לוודא כי נהג הרכב כבר השתחרר מהפקק המתמשך, וכבר אינו נראה באופק… רק כשזה קורה, הוא מבקש להזעיק רופא בדחיפות.
הרופא נכנס, מביט ביד בחרדה ואומר מזועזע: "ראיתי כבר ידיים צבוטות, כזו עוד לא ראיתי… כמה זמן היתה היד תפוסה בדלת?"
"כעשרים וחמש דקות", אומר רבי משה את העובדות הפשוטות, "בדלת של רכב".
"מה???", נזעק הרופא הנדהם, "עשרים וחמש דקות? מדוע הרב לא שחרר את היד מהדלת? עכשיו – אחרי זמן כה ממושך – מדובר בפצע קשה במיוחד, ששבועיים הרב לא יוכל לישון ברוגע בעטיו!"
"הצדק איתך", משיב רבי משה, "הבה ואסביר לך. נכון שאני לא אוכל לישון שבועיים, אך אם הייתי מתפרץ בכאב לנוכח הדלת הנטרקת, אם הייתי מתלונן על הייסורים תוך כדי הנסיעה, אם הנהג היה מבחין וקולט כי טרק עליי את דלת הרכב – הרי הנהג לא היה נרדם ולא נרגע עשרים שנה! כמה היה מצטער, כמה היה מתנצל, כמה היה מרגיש לא נעים על שטרק את הדלת על אצבעותיי בטעות!
שווה לי לא לישון שבועיים,' ממשיך רבי משה ומסכם, 'כדאי לי הדבר על שלא ציערתי יהודי, שלא גרמתי לו עוגמת נפש!'
הסיפור, אותו סיפר מגיד המישרים הרב ישראל מאיר שושן שליט"א, מאיר וקורא, זועק ומזהיר: לעולם לא נדע השלכתה של פגיעה, לפעמים מילה אחת הנאמרת ופוגעת, ביטוי אחד שלא מכבד, משפט אחד שאינו במקום – משפיע לשנים רבות, גורם צער לנצח, מביא עוגמת נפש שאינה ניתנת לשיעור.
כמה אחריות יש לנו בכל מילה שיוצאת מהפה, בכל התבטאות, בכל יחס שאנחנו מעניקים לזולתנו. היחס שלנו, צורת ההתבטאות שלנו – לפעמים הם רבי השפעה לשנים ארוכות, עשויים לקבוע אם היהודי שלפנינו יתקדם או יתרחק, יתעלה או יתדרדר. גם בזמני לחץ, גם כשהשעה דוחקת, גם כשהצדק איתנו – עדיין זו האחריות והחובה שלנו, וזו הזכות הכבירה שיש לנו – להישמר ולהיזהר, לבדוק בשבע עיניים שאנחנו ממשיכים לכבד, להעניק יחס מעריך, לומר את המילים הנכונות.
כמה כדאי לשלם מחיר, כמה כדאי להתאמץ, אולי אפילו לסבול, כדי לא לפגוע בזולת, כדי להימנע מלצערו. הן אם הדבר נעשה בחוסר אחריות והן אם נעשה בשגגה – אך כל מחיר שבעולם כדאי כדי למנוע עוגמת נפש מיהודי, כדי לעצור פגיעה בו!
זוהי המשימה שלנו, זה תפקידנו, כך נתכונן כראוי לקבלת התורה. ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות…
איך אפשר להיות שונה מכולם?
היה זה בבית כנסת קטן, בשעת ערב מאוחרת. לפני התיבה עבר יהודי, שהחליט לשמש שליח ציבור לקהל אף שאינו בקי בנוסח התפילה. בקושי הוא יכול להתפלל בשקט, על אחת כמה בקול…
הוא החל בתפילה, ולא הצליח להגות שורה מפיו בלי טעות מביכה מקודמתה. בתחילה – הציבור היה סבלן, אך עם הזמן – השתררה מבוכה בבית הכנסת, שבהמשך – הפכה לצחקוקים ולחשושים, סימני ידיים וחיוכים מאחורי גבו של החזן…
בין המתפללים, נמנה גם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. אף הוא היה עד לתפילה המביכה, לטעויות הלא נעימות, למשגים שחוזרים על עצמם. אך הוא לא חייך ולא צחק, לא סימן ולא אותת, רק הצטנף בפינתו בבושה…
כשהסתיימה התפילה, נשאל: "איך הצליח הרב לשמור על עצמו מלצחוק? הן החזן באמת הגחיך את עצמו, טעויותיו היו כה בוטות ובולטות – עד שמן הנמנע היה לצחוק, או למצער לחייך… איך הצליח הרב להימנע מכך?!".
נענה הרב והסביר: "גם אני שמעתי את הטעויות, והיו מביניהן מצחיקות ממש, עד שבקושי הצלחתי להימנע מלצחוק… אך אז נזכרתי בדברי חז"ל, כי 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא', ואמרתי לעצמי: 'הרי בבוא הזמן אעלה לישיבה של מעלה, ושם יגידו לי: 'זכאי לעולם הבא! – הן עמלת כל ימיך בתורה, חיברת 11 כרכים של ביאורים על התוספתא, היית רב ומרביץ תורה לאלפים, ישר לעולם הבא!' – – – והרי בחיוך אחד שיפגע בחזן – אפסיד את כל הזכויות האלה, את כל מה שקניתי בעמל ויזע בכל שנות חיי. זה כדאי לי?! זה משתלם עבורי?!
מהרגע שחשבתי על כך" – המשיך הרב, "ושמתי לנגד עיניי את דברי חז"ל האמורים – כבר לא יכולתי לצחוק, כבר לא הייתי מסוגל לגחך עליו…".
המסר מטלטל את הלב, מזעזע: אפשר לחיות בעולם עשרות בשנים, להיות בעל חסד מצטיין, להציל אלפי משפחות, לבנות היכלי תורה, ללמוד רבבות שעות, לחבר מאות ספרים – אך חלילה חלילה, בחוסר תשומת לב ובפגיעה אחת מיותרת – להפסיד את הכל, את הכל, בשביל מילה אחת, גיחוך אחד, חיוך אחד! זה כדאי?! זה הגיוני?!
נכון, לפעמים זה לא קל, זו האוירה, זה המצב, כולם מסביב…, וקשה להיות שונה מכולם… אך האם זה כדאי? האם זה משתלם?
הרבה יותר כדאי לשמור על כבודו של יהודי אחר, להימנע בכל מחיר מפגיעה בו. הרי 'על כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל בריה ומלאך יכולים לשער' – הרבה שכר טוב צפון לנו, מחכה לנו על מניעת הפגיעות הללו, על חסימת הפה מלצחוק וללעוג, אינסוף שכר נצחי כדאי ומשתלם שלא כדאי לוותר עליו!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע', הרב קובלסקי)
תודה
תודה רבה