יעקב א. לוסטיגמן
חז"ל הקדושים דורשים את הפסוקים "ה' למבול ישב …. ה' עוז לעמו יתן", ומספרים לנו שבשעת מתן תורה נשמעו ברחבי העולם רעמים חזקים מאוד, עד שבאו אומות העולם אל נביאם, בלעם הרשע, ושאלו אותו אם אכן מגיע מבול נוסף לעולם. אך בלעם הרגיע אותם ואמר להם שזה לא מבול, אלא מעמד מתן תורה לעם ישראל, שמתקיים בקולות וברקים.
אפשר ללמוד את המדרש הזה בצורה פשוטה, ולחשוב שהגויים נבהלו שבא המבול בגלל שהם שמעו רעמים, ובלעם הסביר להם שמקור הרעמים הוא במאורע שונה לחלוטין.
אבל אפשר גם להעמיק קצת בדברים, ולהסביר אותם כך: אומות העולם הרשיעו מאוד בתקופה שלפני מתן תורה, עד שהם הבינו בעצמם שאכן ראוי העולם שיגיע מבול נוסף ויחריב אותו. לכן, כששמעו את הרעמים האדירים, הם חשבו שאכן הקיץ עליהם הקץ.
בלעם הרשע לעומת זאת ידע את הסוד: מדובר במתן תורה. הוא גם ידע שהמשמעות היא שאחרי שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל, כבר חלפה הסכנה שיבוא מבול לעולם.
למה?
כי תפקידו של המבול היה לתקן את העולם. כל האנושות הרשיעה והשחיתה את הארץ, עד שהקב"ה היה צריך לתקן את עולמו והוא עשה זאת עם מבול, כשהוא מציל רק את נח ואת משפחתו שישבו בתיבה במשך שנה תמימה. למה שנה שלמה? כי י"ב חודש זה זמן שבו אפשר לעבור תהליך מושלם של תיקון המידות ויישור העיוותים שבנפש, כמו שאנחנו רואים שמשפט רשעים בגהינם הוא י"ב חודש.
אבל אחרי שניתנה תורה לעולם, כבר אין צורך במבול לתקן אותו. התורה הקדושה היא התיקון הגדול ביותר. כשעם ישראל עוסק בתורה, הדבר משפיע לטובה אפילו על האומות האחרות, ומונע לחלוטין מצב שבו העולם יהיה מקולקל כל כך עד שיהיה צורך להשחית אותו לבנותו מחדש.
צדיקים ביארו את מה שאמר ה' לנח "בוא אל התיבה", והסבירו שהכוונה בזמנינו היא "בוא אל התיבה", אל תיבות התורה והתפילה, התעמק בהן, הקף עצמך בתיבות אלו, ובהן תינצל מהמבול הרוחני והגשמי שמקיף אותנו מכל עבר.
ויש כאן מסר מחזק מאוד למי ששוקדים על תלמוד התורה, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים.
אם נחשוב מעט על מה שעברו נח ובני משפחתו, בוודאי נגיע למסקנה שאחרי המבול הם היו זקוקים לטיפול פסיכיאטרי. במשך שנה שלמה הם היו לכודים בתוך תיבת עץ קטנה וצפופה, יחד עם אלפי בעלי חיים שלהם הם היו צריכים לדאוג לכל אורך הדרך, לא היו להם חלונות למעט צוהר אחד, הם לא יכלו לצאת למרפסת לשאוף אוויר צח, ואין מה לדבר על טיול לצפון או נסיעה לתפילה על קברי צדיקים…
ובכל זאת הם לא יצאו מהתיבה פגועים בנפשם. דעתם לא נשתבשה עליהם והם שרדו את התקופה הזאת בצורה טובה מאוד.
איך הם הצליחו?
כי הם ידעו שבחוץ מכה המבול. הם הבינו שהתיבה הקטנה והצפופה הזאת היא קרש ההצלה שלהם. הם שמחו על כך שהם זכו להיות ברי מזל גדולים כל כך, ובזמן שכל העולם כולו נחרב, וכל האנשים אשר ביקום גוועו במבול, רק הם הצליחו להישאר בחיים. היש לך שמחה גדולה מהצלה שכזאת?
אותו הדבר גם אנחנו. לפעמים אנחנו עלולים להרגיש חנוקים מעט בבית המדרש. בחור ישיבה שנכנס לבניין הישיבה בתחילת החודש ובמשך חודש לא יוצא החוצה למעט גיחות קצרות למקווה הטהרה הסמוך, או אברך שמדי יום סופן את עצמו בבית המדרש למשך שעות ארוכות של לימוד אינטנסיבי. הם עלולים לחוש תחושת מחנק, לחשוב שקשה להם.
אבל אם נזכור שבחוץ משתולל המבול. אם נזכור שאנחנו הקבוצה האיכותית והקטנה אשר זכתה להינצל משטף המים הזדונים השוטפים את העולם כולו, ורק אנחנו זכינו למצוא מקלט ומחסה בבית המדרש – נוכל לשמוח בחלקנו ולא נרגיש בכלל שקשה לנו להישאר זמן רב כל כך בד' אמות של הלכה.