"ובמה אתה מתעסק?" – שאל הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל את חבר הנעורים שלו. הלה יישר את צווארונו, והשיב בנימה של יהירות: "מה, וכי אינכם יודעים? אני מכהן כשר הדואר במדינת ישראל!" ראש הישיבה עשה את עצמו כמי שאינו מאמין, ושאל: "מה, אתה בסך-הכל מחלק דואר, מה שקרוי כיום 'דוור'?! זה מה שאתה עושה?! הרי שנינו למדנו בצוותא, על אותו ספסל בישיבת סלבודקה בליטא, וזה מה שיצא ממך?! דוור, מחלק דואר?!"

"אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (דברים א', י"ג)

התורה מלמדת אותנו, שכאשר אנחנו רוצים להתרחק מדבר מסוים, הדרך היא להבדיל ולהפריש את עצמנו מהדבר ההוא לחלוטין. שלא נתקרב אליו 'בין במעשה בין בדיבור', ואז נזכה 'שלא יעלה זכרה בלבבנו לעולם'.
וכך יש להתנהג לא רק בענין עבודה זרה, אלא בכל דבר-מיאוס וגנאי; צריכים לעשותו מוקצה עלינו, ולברוח ממנו עד הקצה האחרון! התוצאה תהיה, שגם אם בשלב מסוים יתגבר עלינו היצר, אבל הנקודה הרחוקה שבה אנחנו ממוקמים מהדבר ההוא, תשמור עלינו שלא ניגע בו ולא נתקרב אליו יותר מדי.
זכורני מעשה שהיה, כאשר ראש הישיבה שלנו בסלבודקה, הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, התנהג באופן קיצוני בדבר מסוים, ובתחילה לא הבנתי את הנהגתו ומדוע עשה מה שעשה; רק לאחר מכן  הוא בעצמו הסביר לי, שכוונתו היתה להרחיק אותי לגמרי מהדבר ההוא.
הרי למדנו בצוותא

המעשה התרחש כאשר ליוויתי אותו לאולם שמחות, בו התחתן אחד מחבריי שלמד בישיבה. והנה לאחר החופה, נפגש ראש הישיבה עם חבר-נעורים שלמד איתו בצוותא בישיבת סלבודקה שבליטא. הגר"מ שולמן לחץ את ידיו בחיבה, ונראה היה שהאיש ההוא מתרגש לנוכח המפגש המפתיע, עם מי שלא ראה את פניו שנים רבות. "מה מעשיך כיום?" – שאל החבר את ראש הישיבה, והגר"מ השיב שיש לו ישיבה בבני ברק, ובה מאות תלמידים.
"ובמה אתה מתעסק?" – שאל הגר"מ  את חבר-הנעורים שלו. הלה יישר את צווארונו, הגביה  את עצמו קמעה, והשיב בנימה של יהירות: "מה, וכי אינכם יודעים? אני מכהן כשר הדואר במדינת ישראל".

ראש הישיבה עשה את עצמו כמי שאינו מאמין, ושאל: "מה, אתה בסך-הכל מחלק דואר? מה שקרוי כיום דוור?! זה מה שאתה עושה?! א-פאסט טרעגער?!" החבר היה בטוח שראש הישיבה לא שמע את מה שאמר, וחזר שוב בקול רם, כשהוא מציג את עצמו כשר הדואר במדינת ישראל…
והגאון רבי מרדכי שלומן זצ"ל מגביה את קולו יותר, ואומר: "מה, האם הנך רוצה לומר לי שאתה בסך-הכל דוור?! הרי שנינו למדנו בצוותא, על אותו ספסל בישיבת סלבודקה בליטא, וזה מה שיצא ממך?! דוור, מחלק דואר?!" – – –
והחבר, חוזר שוב ושוב על כך שהוא אינו דוור פשוט, אלא שר בממשלה, שר הדואר; וראש הישיבה אינו מוכן לוותר, וגם הוא חוזר על דבריו, ומביע פליאה כיצד יתכן שמי שלמד איתו ביחד בישיבה, ייצא דוור פשוט…
ההתנהגות הזו לא הלמה למידותיו של ראש הישיבה, שכמי שהתחנך וחינך את כל תלמידיו בשיטה הסלבודקאית, נהג לכבד ולהוקיר כל אדם שניצב מולו, והנה כאן – לא די שהוא אינו מכבד את חבר-נעוריו אלא מוריד אותו מ'דרגתו', והופך אותו משר לדוור פשוט.
כששאלתי את ראש הישיבה לפשר התנהגותו, השיב לי במשפט אחד שהיווה עבורי תמרור-דרך לכל החיים: "ראיתי שכמה תלמידים עומדים סביבי, וחששתי שאתם עלולים להעלות בדעתכם שמשרתו של שר היא מעמד חשוב, ויתכן שאהבתכם לתורה תיפגֵם במשהו, ולא יכולתי להרשות לעצמי להתייחס אליו בכבוד"…
הגר"מ שולמן הוסיף, שחששותיו התגברו כאשר ראה את מכונית השרד הממתינה לשר ההוא בחוץ, "ולכשתצאו ותראו את המכונית, יגביר בכם היצר את חיידק-הכבוד-המדומה, וכדי שתתרחקו מכך עד הקצה האחרון, ותהבילו את ענייני העולם הזה – לא עמדה בפניי כל ברירה אלא להתנהג כפי שהתנהגתי!"

'החינוך' מדגיש במצוה זו, להלן, עיקר חשוב, וכותב, שֶמַה שמצאנו שהתורה מתאמצת להרחיק אותנו כל-כך מעבודה זרה, "וגודל העונש בה עד שנכפל במ"ד מקומות בתורה", ועוד – שהתורה מכַָנה את הקב"ה כמי ש'מקנא' על עובדיה, אל יעלה חלילה בלבנו שיש בכך נפקא-מינה כלשהי להשם יתברך עצמו!
"כי השם ברוך הוא וברוך שמו, בין שיעבדו אותו בני אדם, או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו, אין שום צד תוספת וגירוע נופל בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל דבר", וכו'. דהיינו, בניגוד לְמה שמקובל אצל בני אדם, שכאשר אחד מקנא לרעהו בדבר-מה, הרי זה מפני שהוא חושש שהחבר ייקח ממנו את הכבוד המגיע לו, אצל השם יתברך – בודאי שהמושגים הללו לא קיימים כלל.
אבל הקב"ה "לא אויב לבריה ולא יקנא לבן אדם, כי בידו להחזירם כולם עם כל העולם לתוהו ובוהו!
ומה שמצאנו שהתורה מכנה את הקב"ה כ'ק-ל קנא' הוא על דרך משל, דהיינו, כאילו השם יתברך, שהוא אדון הטובה, נעשה לו לאויב ועצר ממנו כל הטובות, וכאילו הוא מקנא בו בהניחו עבודתו ועובד את אחרים".

שמו יצא בכל רחבי תבל

ומהיחס הנכון שבו צריכים להתייחס אל השם יתברך, נדבר קצת על היחס לגדולי ישראל, ומנחילי התורה בשלשלת הדורות. כדאי לשמוע דבר שיש בו לֶקח רב-משמעות, במיוחד בתקופתנו הרושמת לצערנו שיאים חדשים בזלזול בכבוד התורה וגאוניה.
בימים שבין שתי מלחמות העולם שָרַר בישיבות הקדושות לחץ כלכלי כבד, שאיים למוטט את לימוד התורה. אחת ההצעות שהועלו על הפרק היתה לשלוח לאמריקה נציגים נכבדים של וועד הישיבות דאז, על-מנת לדבר אל ליבם של הגבירים האמריקאים, שיפתחו את כיסיהם לטובת הישיבות.
העסקנים העלו כמה שמות של גדולי ראשי הישיבות, כמי שמסוגלים לעורר את יהדות ארה"ב לתרום למטרה הנשגבה. ברם, יוזמי ההצעה באמריקה חיוו את דעתם ואמרו, שהדבר היעיל ביותר יהיה אם מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי יגיע לאמריקה.
מרן הגרח"ע כיהן כיו"ר וועד הישיבות, ושמו יצא בכל רחבי תבל, והשגת המטרה בשלמותה – אמרו היוזמים – תהיה רק אם הוא-עצמו יגיע לאמריקה, וידבר על ליבם של הגבירים.
כשהעלו את ההצעה  לפני רבי חיים-עוזר, סירב הגאון לעשות זאת, מנימוקים שהיו עימו. אפשר לצרף לכך כמובן גם את הקשיים שנלוו למסע כזה שבימים ההם נערך באוניה, וזמן ההפלגה דרך הים היה אמור להתארך לכדי שבועיים תמימים, על כל מה שכרוך בכך.
היו עסקנים שניסו ללחוץ על הגרח"ע, ולשכנעו לצאת למסע המפרך, לטובת כלל ישראל והישיבות הקדושות, אבל הגאון הִתְמִיד בסירובו. משראו כך, ניסו העסקנים ההם  לגשת אל מרן החפץ חיים, ואמרו לו שינסה לשכנע את רבי חיים עוזר.

דברים כדורבנות

השיב להם החפץ חיים בציטוט מתוך דברי רש"י בפרשת חוקת (במדבר, כ"א, כ"א), על הפסוק "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון" וכו'. רש"י עומד על השאלה: מדוע כאן תלתה התורה את השליחות בישראל, ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב') "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות", וכן (במדבר כ') "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום", וכו'.
ממשיך רש"י ואומר: "הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל, וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל!".
דברים כדורבנות נאמרו כאן ברש"י הקדוש, ואינם זקוקים להסבר כלשהו. "נשיא הדור, הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל!".
אמר הח"ח: "התשובה לדברי אלה שביקשו לשכנע את רח"ע להגיע לאמריקה לטובת כלל ישראל היא, שאיך שייך לשכנע את רח"ע שיעשה דבר לטובת כלל ישראל?! הרי רח"ע הוא כלל ישראל, והאם שייך לשכנע את רח"ע שישה דבר לטובת רח"ע בעצמו?!" – – –
למדנו מכאן על ההתייחסות הנכונה לגדול-הדור, שערכו וחשיבותו שווים לכל כלל ישראל!

האשה נתקפה בצירים בעיצומה של הנסיעה ברכבת

את היחס האמיתי לגדולי ישראל נוכל לקבל, כשנשמע לאיזה שיאים הם הגיעו בחייהם.
כשלמדתי בת"ת 'עץ החיים', זכיתי לשמוע שיעורים מהגאון רבי יואל קלופט זצ"ל, שלאחר מכן עבר לכהן כאב"ד בעיר רחובות, ומאוחר יותר בעיר חיפה.
הגר"י קלופט סיפר מעשה מופלא  ששמע מהגאון רבי יעקב קליימס זצ"ל, שנסע פעם ברכבת עם הרידב"ז, רבה של צפת, והנה באמצע הדרך התעוררו צירי-לידה לאחת הנוסעות. כיון שבקרבת-מקום לא היה בית חולים כלשהו, ונסיעתה המשובשת של הרכבת-של-פעם רק גרמה להחמרת המצב, לא ידעו הבעל והאשה מה לעשות.
הם ניגשו לרידב"ז וביקשו את עצתו וברכתו בענין. הגאון אמר להם שיש סגולה בדוקה, שמשתמשים בה כאשר אשה מקשה ללדת, דהיינו שמעוניינים שהלידה תהיה מהירה, והיא לומר 7 פעמים את פרק התהילים 'יושב בסתר עליון'.
"והנה, במקרה שלכם המצב הוא הפוך; הרי כולנו רוצים שהצירים יפָסקו, עד שנגיע לבית החולים הקרוב. ואם כן, הבה נעשה את ההיפך, ונורה לאשה לומר את 'יושב בסתר' מהסוף להתחלה"…
האשה, כך סיפר הר"י קליימס, עשתה כפי שהורה, והצירים פסקו במפתיע, עד שהגיעה לבית החולים.

הסיפור היה בעיניי חידוש, שהרי לכאורה איך אפשר לומר פסוקים שיש בהם שֵם-השֵם מהסוף להתחלה! הרי ברור שבאופן כזה אין לכך שֵם של פסוק כלל! אבל לרידב"ז, שהיה גאון-עולם וצדיק מופלא ביותר, ושמר על פיו ולשונו ולא חיללם מעולם, היה כוח להוציא הוראה כזו מפיו.
כאשר באו מקרים דומים לפניי, לא השתמשתי בהוראתו זו של הרידב"ז, למרות שהוא-עצמו, אין ספק שהיה לו את הכוח-והגבורה להורות כפי שהורה.

הרידב"ז נכנס לדרשתו ב'שבת-שובה' דרך החלון…

ואם סיפרנו על הרידב"ז, נמשיך ונספר את מה שסיפר גיסי מרן הגר"ח קנייבסקי, ממה שאירע פעם בעת היותו בצפת עם מרן החזון אי"ש:

יהודי ישיש ניגש אלינו, והעיד על עצמו שזכה לראות את הגאון הקדוש הרידב"ז, ומרן החזו"א זצ"ל ביקש ממנו לספר לו עובדה אחת מאותו גאון. וכה סיפר: "בשבת-שובה היה בית הכנסת של הרידב"ז מלא מפה-אל-פה, במאות תושבי צפת שבאו לשמוע דברי כיבושין. לקראת השעה היעודה שבה היה אמור הרידב"ז להתחיל בדרשתו, היו גם כל מבואות בית הכנסת מלאים וצפופים.
"כאשר הגיע הרידב"ז עטוף בטליתו לדרשה, ראה שאם ייכנס בפתח הראשי, יֵיאלצו יהודים רבים לזוז ולפנות לו את הדרך, וגם כל ההמון בפנים בית המדרש יעמוד על רגליו.
"מה עשה? – המשיך אותו גאון וקדוש בדרכו, הקיף את בית הכנסת עד שהגיע אל הכותל שמאחורי ארון הקודש, שם היה חלון שדרכו אפשר לזחול פנימה. כל הקהל ששהה כבר בבית הכנסת, נדהם לראות את הגאון מכפיף את גופו הקדוש וזוחל דרך החלון, עד שהגיע אל מקומו בבית הכנסת… כל זאת כדי לא להטריח את הציבור".
הגר"ח סיפר שמרן החזו"א נהנה מסיפור זה, וחזר עליו כל היום מתוך שמחה.

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)