לא יחל דברו… (ל, ג)
פעמים כה רבות במשך היום אנו נושאים עיניים השמימה, עוצמים אותן בהתרגשות, ומתפללים, מבקשים, מתחננים. בתפילות הקבועות, בתפילות המזדמנות, ואפילו בסתם רגעי אתגר והתמודדות. אל תוך התפילות שלנו אנו מכנסים את כל בקשותינו ושאיפותינו, רצונותינו ומאוויי ליבנו, ומצפים שתפילתנו תיענה במידה טובה של ישועה ורחמים.
האם יש משהו שיכול להבטיח שבקשותינו ייענו? האם יש פעולה אותה נוכל לעשות, שתקרב את מימוש תפילותינו? האם יש תבלין משובח, שאם נוסיף אותו לתפילה – היא תיענה ומהר?!
התשובה היא שכן, וזה תלוי רק בנו. כי התפילה שלנו נעשית בכח הפה, שהוא כלי רב שימושי. דרך הפה אנו אוכלים, אנו גם נושמים בעזרתו, ובאמצעותו אנו מדברים – דיבורי תורה, דיבורי תפילה, דיבורי חול, דיבורים טובים, וגם, כמה חבל, דיבורים פחות טובים… אכן כן, הפה הוא כלי רב משימתי ובעל מגוון תפקידים, ביניהם להוביל את תפילתנו אל כסא הכבוד…
וכאן בדיוק טמון הסוד, נוסחת הקסם: הכל תלוי בפה, ובשימושים האחרים שעושים בו. ככל שנשתמש בפה למטרה טובה כמו קירוב לבבות, ככל שנרומם אותו לכלי שמרבה אחווה, ככל שנהפוך את הפה לצינור של ביטויי הערכה לזולת – כך גם שאר הדיבורים הבוקעים ממנו, דיבורי התפילה שלנו, יגיעו קרוב יותר לבורא עולם, וייענו בשפע ברכה וישועה. זה תלוי בנו!
גילוי זה מתגלה בגמרא במסכת יבמות, וחושף את סוד פתיחת שערי שמים, והוא: 'האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה!' – כלומר, הדרך לזכות בכך שכל תפילותינו יתקבלו, המסילה העולה אל קבלת התפילה, היא קירוב לבבות, הענקת טפיחה על השכם, מילה טובה, חיזוק וגיבוי, מחמאה מעודדת. ואין כמו הפה, הכלי המופלא באמצעותו מביעים מילים ורגשות, לשמש ככלי שבעזרתו ניתן לפעול את קירוב הלבבות, הגורם לקבלת התפילה!
פרשת השבוע מגלה את עוצמת הכח שיש לפה. עד כמה מילה יכולה לחולל שינויים, ליצור איסורים, להפוך עולמות. מכך מסיק רבי חיים ויטאל זי"ע, כי אל לו לאדם לראות מילה היוצאת מפיו כחסרת משמעות, 'לא יחל דברו' – זו אזהרה לבל נתייחס בשוויון נפש למילה היוצאת מפינו, כאילו מדובר ברוח בלבד. ההיפך: למילה יש כח, טמונה בה עוצמה. כל מילה שיוצאת מפינו עשויה לחולל מהפכות, להפוך עולמות, לשנות מוסדות תבל!
כולנו רוצים שתפילותינו יתקבלו, שה' יתברך ימלא כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה. לכולנו יש בקשות סמויות, שאיפות כמוסות, שאנחנו מבקשים ומייחלים להן שנים ארוכות. יש יהודים שמבקשים לנצח את היצר הרע, יש שרוצים להצליח בתורה, אחרים שואפים להתחזק במידות טובות. כמובן, כולנו מתפללים לנחת מהילדים, חיי שמחה ואושר, בריאות איתנה ופרנסה ברווח.
אם אנו מבקשים לוודא שתפילותינו יתקבלו – הנה הדרך, זה הכלי. לנצל את הפה למטרות טובות, למנף אותו לדברים חיוביים, לחולל בעזרתו תחושה טובה ליהודי אחר, לשמח את הזולת. מילה טובה לבן משפחה, יחס חם לשכן, מחמאה כנה לנהג האוטובוס או למוכר במכולת, פתק של הערכה כנה למלמד ולמורה – אלו כלים רבי עוצמה, שכשנשתמש בהם נגלה מה הם מחוללים בנפשות מקבליהם, ועל הדרך נרוויח שמשאלותינו ימולאו לטובה ולברכה.
הבה ננצל את מתנת הפה, כי הרי כולם זקוקים למילה טובה, כל יהודי זקוק לביטוי של הערכה, לתודה כנה. ככל שנעניק מילים טובות, ככל שנרעיף דברי חיזוק, ככל שנרבה באמירת מחמאות – כך נזכה שהפה שלנו יתעלה ויתרומם, ואז ככל היוצא מפינו – כך ייעשה וייקבע בשמי מעל!
מהפכה בהרקדה…
היה זה ביום בהיר, בעיצומה של שנת תשע"א. בבית מורי ורבי כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זצ"ל, התכנסו ובאו ראשי ה'חבורות' והמחנכים בקהילה לכינוס מיוחד במעונו של הרבי, ואז סיפר להם הרבי סיפור מטלטל, שהותיר חותם בליבם לשנים ארוכות. וזה דבר המעשה:
באותו יום, שעה קלה קודם לכן, נכנס אל הרבי יהודי נכבד, שהכרת פניו ענתה בו כי הוא תלמיד חכם וירא שמים. הוא בא וגליונות בידיו – גליונות של ספר שהוא מתכנן להוציא לאור, פרי חידושי ביכוריו, והוא מבקש הסכמה לספר. הרבי לא הכירו עד אז, ונכנס עמו בשיחה, כדי לתהות על קנקנו.
השיחה הולכת ומתארכת, ובמהלכה נחשף הרבי לסיפור חייו המפתיע של היהודי שלפניו. האיש מתאר כי הוא נמנה על קהילה חסידית מוכרת, יושב באוהלה של תורה, ילדיו מתחנכים במוסדות העילית של הקהילה, וביתו מתנהל בשלווה וברוגע, על אדני התורה, היראה והחסידות. ואז, הוסיף האיש ואמר: 'אבל האמת, שלא תמיד הייתי כזה…' – ופתח וסיפר:
כשהיה ילד, לא זכה להתחנך על ברכי התורה. הוא נולד למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, התגורר ברמת גן – סמוך לבני ברק, וידיעותיו התורניות שאפו לאפס. שנה אחת, ביקשה אמו לקחתו לראות את ההקפות בליל שמחת תורה, ובהיות ורצתה לעשות את הדרך רגלית, בחרה להגיע לבית המדרש של חסידי ויז'ניץ הקרוב לגבול רמת גן, ולצפות בריקודי ההקפות המתחוללים בו בליל החג.
בהגיעם לבית המדרש, פנתה האם לעזרת הנשים, כשהבן, שהיה ילד, נכנס אל ההיכל הגדול, המואר באור יקרות והעמוס באלפי חסידים עטויי שיראין, הרוקדים ומכרכרים לכבוד התורה. אף שהיה חם מאוד והכל ניגבו כל העת אגלי זיעה שבצבצו במצחם, ניכר היה כי הפנים מאירות, הרגליים נישאות אל על בקלילות, הריקוד סוחף את כולם…
גם הילד עמד שם, נבוך קמעא. הוא לבד, נראה שונה מכולם, לבוש בגדים צבעוניים ולא שחור לבן ככל הילדים שסביבו, אין לו פאות מסולסלות כשאר ילדי המקום, אין ספק – הוא חש כנטע זר, כאינו קשור בכלל. הוא מביט על הריקודים הסוחפים הנמשכים בקצב, השירה האדירה ששר כל הקהל יחדיו מתוך שמחה והתרגשות עילאית, והוא חש רצון להיות חלק מזה – אבל הוא כה שונה, כל הסיפור הזה זר ומוזר לו!
ואז השתתקו כולם, להפסקה בין ההקפות. נאמרו הפסוקים הנהוגים, ואז החלה 'הקפה' חדשה, ההקפה השישית. זו הקפה מיוחדת, במהלכה נוהגים בחצר הקודש ויז'ניץ שכל הילדים יושבים על כתפי אביהם, ומרקדים במרכז המעגלים. כל הילדים אצו רצו מכל מקום שהיו בו, עזבו את המשחקים, השליכו את שקיות הממתקים, והתייצבו על כתפי אבותיהם – לקראת הריקוד הגדול, בו הם במרכז…
רק הוא, הילד הבודד – נותר לבד. בחולצה הצבעונית, ללא כיפה לראשו, בשערי בית הכנסת, נבוך ומבוייש. כולם רוקדים, כל ילד בזרועות אביו, והוא לבד, שונה, זר, ומוזר…
לפתע, חש יד רכה על כתפו, ומישהו קרא לו מאחור: 'צדיק, איך קוראים לך? רוצה לבוא לרקוד? נראה לי שאתה מחפש מישהו שירקיד אותך, אתה כזה מותק – בוודאי אתה רוצה לרקוד קצת לכבוד התורה. הנה, בוא' – – –
אמר האיש, השיג כיפה מאי שם והניחה על ראשו, קיבל את הסכמת הילד שהחל מחייך באושר, הניפו אל כתפיו, וחיש קל התייצב הילדון המאושר במרכז המעגל, על כתפי אדם זר לחלוטין, שרקד עמו בחדווה עילאית…
דקות ארוכות רקדו השניים, הילד שמח ומאושר. כל העת הרים האיש הזר את עיניו למעלה, מחמיא לילד על שמחת התורה הפועמת בו, על יכולתו להתחבר אליה מתוך קשר אישי, על העובדה שהוא כה מתאמץ לכבוד התורה…
בסיום ההקפה הם נפרדו, האיש הזר והילד, בלחיצת יד חמה. ומאז – אין לדעת אם נפגשו עוד אי פעם, אבל יש לדעת מה עלה בגורלו של הילד בעקבות אותו ריקוד…
ובכן, סיפר האיש לרבי, שמאז אותו יום שמחת תורה, משהו נע בלבו. הוא לא הצליח לחזור לעצמו, לבו שאף וחפץ להכיר את אותה תורה עליה דיבר האיש, לשמה רקדו כולם, לכבודה פיזזו באהבה. לא עברו ימים מרובים, עד שפילס לו את הדרך למדרשה תורנית, ממנה לישיבה, ועד שהפך לתלמיד חכם וירא שמים, שדולה מרגליות מים התורה, ואף הוציא לאור ספר משלו…
הרבי סיים את הסיפור, והמשיך: 'זה עתה נודע לי סיפור החיים המפעים הזה. הילד לא ידע אז – ואינו יודע גם היום – מיהו האיש האלמוני, המלאך שהציל את חייו הרוחניים, האיש שבמילה טובה, טפיחה על השכם, חיוך מלבב הביא אותו לעולמה של תורה ומצוות. אך זאת ברור לכולנו, שכל הזכויות של אותו אברך, שלו, של משפחתו, של ילדיו וצאצאיו לאורך כל הדורות – הכל מכוחו של אותו קירוב לב, המילה הטובה שניתנה לו, ואלו זכויות נצחיות!
ראו נא מה תוצאתה של פעולה כה קטנה. כמה דקות בודדות, מילים טובות, ששינו את גורלם של דורות שלמים! הרי אותו יהודי שרקד עם הילד – לא העלה בדעתו שזו תהיה התוצאה, שהודות לריקודו הילד יכיר את אביו שבשמים ויבנה בית למופת. אבל הוא זכה, ומי יודע כמה זכויות כאלה מתגלגלות לנו בין האצבעות כל העת…' – סיים הרבי את דבריו המרגשים.
סיפור נפלא זה, שהופיע בגיליון 'המבשר' התורני בערש"ק פרשת תרומה תשע"ב, הוא בשורה של ממש: לפעמים בפעולה קטנה, במילה אחת, בחיוך בודד – שנראים בלתי משמעותיים, אולם הם הופכים למנוף רב עוצמה, משנים גורלות לדורות. הבה נעניק מילים טובות בכל ליבנו, הבה נפעל בפינו לקרב לבבות, לאחד, לשמח ולהעניק לכל יהודי חיוך מאושר, ונזכה בזכויות נצחיות!
מילים ששינו חיים!
שעה שקיטה ורגועה, צהרי היום, בבאר שבע הסואנת. הרה"ח ר' יעקב טויסיג זצ"ל, שהתגורר באותה עת בעיר, ביקש להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל תפילת מנחה, וביום הזה – ביקש לעבור לפני התיבה, שכן זהו יום היארצייט לאביו. הוא מגיע לבית הכנסת בשעה היעודה לתפילת מנחה, ומגלה כי התקבצו בו יחד עמו בסך הכל 9 אנשים. דקות ארוכות חולפות, העשירי ממאן לבוא, והשעה מתחילה להיות מאוחרת…
בלית ברירה יצא אל הרחוב, בחפשו אחר עשירי למניין. לא הרבה אנשים עברו ברחוב באותה שעה, והמעט שכן – נראו כעסוקים מדי, או צעדו בלוויית בני משפחותיהם. לפתע חלף על פניו בחור בעל שיער מגודל, ור' יעקב פנה אליו בחיוך והציע לו להצטרף ולהשלים מניין לתפילה.
'מניין?! ' – נעץ בו הנער מבט מבולבל, 'מה זה?!'
'אוהו,' השיב ר' יעקב, 'הנה, כבר זכית היום. אלמדך מהו מניין. מניין, זה כשעשרה יהודים מתקבצים יחדיו לתפילה. יש חלקים מיוחדים בתפילה שאינם נאמרים אלא בנוכחות עשרה יהודים, ויש מצוה להתפלל במניין, כלומר – בנוכחות עשרה יהודים. יש לי תשעה בפנים, בבית הכנסת. אני מחפש את העשירי. הרי אתה יהודי בעל לב חם, אתה נראה לי מתאים!'
'ולי נראה', צחק הנער, 'שאיך אמרת – מניין, זה מתחרז עם אינני מעוניין. ובכן. אינני מעוניין!'
'יפה אמרת!' – החמיא ר' יעקב. 'אכן כן, אלא שהמילה מניין מתחרזת להפליא גם עם צמד המילים אני מעוניין! – בוא ותצטרף, זה גם יום היארצייט של אבי, אני זקוק למניין כדי לומר קדיש לעילוי נשמתו.' – ניסה לפרוט על מיתרי הרגש…
הנער משך בכתפיו, וגילה כי הוא כלל לא יודע להתפלל. 'זו הבעיה?' – שאל ר' יעקב, 'וכי נראה לך שאני נולדתי כיודע להתפלל? – הרי אותי לימדו, אלמד אפוא גם אותך. תעמוד על ידי, אראה לך מה אומרים ומתי, מה בלחש ומה בקול, ותזכה להתפלל! הלא לבטח ידעת כי אבא שבשמים מצפה לתפילות של בני ישראל, ובכללם – לתפילה שלך, הוא מייחל מתי יזכה לשומעה!'
'לא נראה שהוא יזכה לכך היום…' – התעקש הנער, 'כבוד הרב, אני לא דתי. גם אם תלמד אותי להתפלל – אני לא ראוי להתפלל. לא מתאים לי…'
'מה?!' – נחרד ר' יעקב, 'וכי מה חשבת, שאין לך נשמה יהודית גבוהה ועילאית? אם אתה יהודי יש לך לב חם, ואבא שבשמים מחכה לך, מצפה לתפילתך. לא משנה מה מצבך כעת, אבא שבשמים ממתין לתפילתך, מייחל לכך בכל לב. אנא, אל תאכזב אותו ואותי, בוא נתפלל יחדיו…'
לנוכח המילים החמות, נמס לבו של הבחור, והוא הצטרף לתפילה – לראשונה בחייו. הוא אמר את המילים במבוכת מה, ועמד על מקומו לאורך כל חזרת הש"ץ. לאחר מכן נפרד מר' יעקב לשלום, ואיש מהם לא ידע כי הם עתידים לשוב ולהיפגש…
חלפו שנים רבות. ר' יעקב הספיק לעבור דירה לירושלים, זקנו הלבין קמעא, ובאחד הימים הגיע לחנות בשכונת גאולה בירושלים. לצידו, בחנות, עמד אברך עבדקן, אצילות ויראת שמים חופפות אותו. האיש, שלצידו עמדו כמה ילדים חייכנים שזוך יהודי נסוך על פניהם, החל לבחון את ר' יעקב בשבע עיניים, עוקב אחר הילוכו, תנועותיו, דיבורו…
לפתע, ניגש האברך אל ר' יעקב, ושאל אותו: 'אתה מכיר אותי?' כשר' יעקב השיבו בשלילה, שב הלה ושאל: 'האם גרת פעם בבאר שבע?'
'אכן כן,' השיב ר' יעקב. ו…?'
לנוכח תשובתו, פרצו מעיני האברך דמעות נרגשות: 'האם יתכן שפעם היית צריך מניין, ומשלא מצאת – פנית אליי והכנסת אותי לבית הכנסת, והדרכת אותי בתפילה לראשונה בחיי?!'
ר' יעקב מצמץ בעיניו, התאמץ להיזכר, ומבלי משים נפלטו מפיו המילים: 'אבל זה לא היית אתה, זה היה בחור אחר, מגודל שיער, נראה אחרת לחלוטין…'
'כן כן,' – פרץ האברך בבכי, 'זה הייתי אני! שנים אני מחפש אחריך, מבקש להודות לך על שפקחת את עיניי, על שבזכותך גיליתי את בורא עולם. לא אשכח את מילותיך על כך שבורא עולם מצפה לתפילתי, ושלכל יהודי יש נשמה גבוהה, גם לי! באותו יום ניעור בי הניצוץ, ומאז – התקדמתי צעד בצעד, עד שהפכתי ליהודי שומר תורה ומצוות. 14 שנה חלפו מאז, וכיום אני שוקד על התורה, וזכיתי שביתי יהיה בית של תורה ויראת שמים!'
סיפור נפלא זה, סיפר אחיו של ר' יעקב, יבדלחט"א המשפיע הגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א, וללמדנו בא:
לעולם לא נוכל לדעת מה נחולל בכוחה של מילה טובה. לפעמים, ביטוי חם, יחס אוהד, מילה במקום הנכון, טפיחה על השכם, עשויים לחתום חותמת נצחית בנפשו של אדם, עשויים להביאו לחולל מהפכים אישיים אדירים. סביב כולנו מסתובבים אנשים, מצפים ומייחלים למילה טובה, ולעולם לא נדע מה נחולל ולהיכן נוביל את מי שישמע אותה מאיתנו…
הבה נאמץ את המילים הטובות, לפזרן בלי לחשוב, לא להתקמץ בהן. להחמיא, לתת מילות תודה והערכה, אפילו לומר 'בוקר טוב' מחוייך. זה מחיה אנשים, בכירים כפשוטים, צעירים כמבוגרים, בני נוער כקשישים. כל אחד זקוק למילה טובה, גם הנהג, גם המוכר, גם המלמד, גם החברותא, ולבטח – ילדינו ובני משפחתנו… הבה ניתן מילים טובות, כמה שיותר, בהערכה כנה, מתוך רצון לקרב לבבות. מילה טובה בונה עולמות!
מסגרת לעמוד הראשון:
הסיבה לנדודי השינה…
השעה היתה 2:00 בלילה, היקום כולו נם את שנתו בשלווה, וגם הבחור שהתגורר עם הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל, משגיח ישיבת חברון, ישן שנת ישרים. מתוקף תפקידו האחראי, אין פלא כי לפתע התעורר, בשומעו קול צעדים רכים מכיוון חדר השינה של המשגיח.
'לאן הוא הולך עכשיו, באמצע הלילה?' – תמה הבחור בלבו. 'להיכן נושא המשגיח את רגליו, מה מבקש הוא לעשות באישון ליל?' – הרהר, והחל עוקב אחר המשגיח, ששם את פעמיו לכיוון הסלון, פנה לכיוון הספה, והתיישב עליה. 'מה קרה?' – נזעק הבחור, 'מדוע המשגיח עזב את מיטתו ובחר ללכת אל הספה?'
'אינני יכול לישון, אינני מצליח להירדם!' – אמר המשגיח, כשהבחור מתמלא פליאה. הן עד עתה לא ידוע לו כי לרבי מאיר היה קושי כזה, מנין זה צץ?! 'מה קרה? מדוע המשגיח אינו יכול לישון?!' – שאל הבחור בתמיהה.
'אינני מצליח להבין, למה אנשים אינם מחמיאים זה לזה?!' – אמר המשגיח בקול נכאים, 'אני מתהפך על משכבי ולא מצליח להירגע. הרי מילה טובה לא לוקחת זמן, לא עולה כסף. מדוע אנשים מתקמצים בה? מה כל כך קשה להחמיא לזולת?! אינני מצליח להירדם, מנסה אני לפצח את החידה הזו. הרי זה כל כך טוב, כל כך מועיל. למה לא שומעים מאנשים מילים טובות?!'
זהו. זה מה שהפריע למשגיח לישון, הוא פשוט לא מצליח להבין על מה ולמה אנשים לא מצליחים להחמיא. הרי זה כה קל, נוח, נגיש, מועיל, פורה, יצירתי, ממנף. למה אנשים לא מחמיאים?! – בכוחנו ובפינו, במילה טובה שלנו, לרומם בן אדם, לתת כח ליהודי, לסייע בתמיכה של ממש בזולת. הבה ניתן מילים טובות, והרבה, לכולם!