הרופאים אמרו לו: "הרב ילחץ באצבע בגרון ואז יוכל להתחיל לדבר"… חשבתי כמו כולם, מה תהיה המילה הראשונה שהרב יוציא מפיו לאחר כחודשיים שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, כולנו חשבנו שיאמר תודה לרופאים!!! אך הוא אמר בקול נרגש – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים…"

מהיכן החל הקשר שלכם עם הרב?

הקשר החל לפני כ-17 שנה, כשעלתה יוזמה לפתוח מאגר שידוכים, והייתי שותף לעניין, כשהמטרה היתה לסייע למצוקה הקיימת במחננו, שיש רבים היושבים בבית ולא זכו למצוא את זיווגם, ואז פנינו לרב כמי שנושא על כתפיו את דאגתם של המצוקות והקשיים של כל פרט ופרט בכלל ישראל, ואכן המריץ את הנושא מאוד, וכך זכיתי להתקרב אל הרב.

הסיפור הראשון שהיה לי עמו היה בערב פסח לפני הרבה שנים, שקיבלתי וירוס קשה, ויום לפני ליל הסדר רצו לאשפז אותי, התקשרתי לרב וסיפרתי לו זאת, ואמרתי לו שהרופא מפנה אותי לבית החולים והוא אמר לי בקול ברור-
"היום אתה חולה ומחר אתה בריא"…

למחרת בבוקר קמתי כאדם חדש, וכפי שהרב בירך קמתי בריא.

ישנם סיפורי מופתים רבים שלא ניתנים לתארם, אולם המופת הגדול שזכיתי לראות עין בעין זה היחס האישי של הרב, באהבה אמיתית לכל אחד מכלל ישראל, ומתוך הקירבה והדאגה האמיתית לכל אחד, הרב התפלל, ייעץ והרעיף את ברכותיו מליבו הגדול – הלב של כלל ישראל, כשאנשים ביקשו ושאלו על דברים, הרב נהג פעמים רבות לומר לאנשים להתחזק בדבר מה, ואנשים היו משתוממים ונחרדים, שהרב אמר ונגע בדיוק בדברים שאכן היו טעונים חיזוק אצלם.

הגדלות העצומה של הרב היתה שבכל רגע מימי חייו הוא חש כעבד לפני הבורא, ובכל עת חשב מה נצרך הוא לעשות כעבד נאמן לבוראו. אתאר לכם דוגמא מופלאה שצמררה אותי ואת כל הרופאים ששהו עמי בחדרו, לפני כשנה ערכו לו את הניתוח שבו ניטל ממנו כח הדיבור, והוא היה יכול רק לכתוב בכתב ידו, כמובן שאין צורך לתאר איזה קושי זה לאדם שהיה רגיל כל העת לדבר ולדבר, אבל הוא התרגל למצבו ללא קושי, והחל לרשום כל משאלותיו וצרכיו בפתקים.

וכעבור כחודשיים כשהוא היה בהחלמה והתאוששות, החליטו הרופאים כי הגיע הזמן לנסות אם מצליח לדבר באמצעות תותב מיוחד שהושתל בניתוח, ויתכן שיוכל לחזור ולדבר, ואני מדבר על אותו רגע שבו החליטו בכירי הרופאים לנסות זאת.

נכנס מנהל המחלקה והרופאים הבכירים, כשהם סוגרים הדלת אחריהם, הם התיישבו לידו והסבירו לו את מבוקשם, ואז פנו אליו ואמרו לו – "שהרב יתחיל לדבר"… הוא לא היה מוכן לכך, והביע מעט פליאה עליהם. אך הם אמרו לו – "הרב ילחץ באצבע בגרון ואז יוכל להתחיל לדבר"… אני נוכחתי בחדר וחשבתי כמו כולם, מה תהיה המילה הראשונה שהרב יוציא מפיו לאחר כחודשיים שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, כולנו חשבנו בהכירנו אותו, שלבטח יפנה ויאמר תודה לרופאים!!! אך הוא שם את ידו והחל לומר בקול נרגש – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"…

ההתרגשות שהיתה שם אצל הרופאים, גם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, היתה עצומה, ואני אומר לכם, היה זה מעמד קידוש שם שמיים, כל שהיה חשוב לו לומר הוא להודות לבוראו שהשיב לו את נשמתו…

ובכלל, צריך לדעת שההתייחסות של הרב לרופאים ולכל האחיות הוא דבר שצריך להילמד כמה ניתן לקדש שם שמיים גם במקום זה ובמצב מורכב כזה.

לאחר אחד הניתוחים הסבוכים, הרב אושפז במחלקת טיפול נמרץ ואז הוא קרא לי וכתב מתוך חולשה נוראה – "תודה רבה לכל צוות האחיות, הייתם כמלאכים בכל סוגי החלוקים"…

וכיון שידע שיש אחיות ורופאים בני חו"ל, כתב את אותו משפט גם בשפה האנגלית, וגם בשפה הרוסית לצד העברית, וביקשני שאצלם אותו עם הלוח שכתב, ואפנה לחדרי הרופאים והאחיות שבחדר ההתאוששות ואראה להם זאת, להמחיש להם כמה הוא רוצה להודות להם על מסירותם עבורו.

הם היו כולם כה נרגשים שלא האמינו למראה עיניהם, פשוטו כמשמעו, אם הרב במצב כה נורא בחולשתו, החשוב לו יותר מכל הוא להודות ולשלוח להם זאת שייראו שאכן הוא כתב זאת, זה הביא לזליגת לא מעט דמעות מעיניהם.

איך הוא התייחס לכל ייסוריו שתכפוהו בשנים האחרונות?

כל ההתייחסות שלו אחרי הניתוח המסובך שעבר, היה שהקב"ה נתן לו מתנה שהוא בתענית דיבור, ועליו להודות לו, הוא אף ביטא זאת בפתקו שכתב לי – "אני נמצא בגן עדן קסום בתל השומר", למרות שהיו לו ייסורים שאינם מהעוה"ז, והיתה דרכו מיוחדת להפוך הכל למנוף לעלייה.

בהיות והוא כתב במהלך החולי שנמצא בגן עדן קסום של שיבא, שאלתיו בעקבות כך – "למה הרב כותב שנמצא בגן עדן שיבא, וכי בגן עדן יהיה גם בית חולים?" והוא כותב לי – "בגן עדן לא יהיה בית חולים כמו שיבא, אבל בשיבא יש גן עדן, גן עדן שבו יש בני אדם שבמחלתם תיקנו מכשולים בדרך אל גן עדן".

נראה שבנושא המידות היה חד בדרא ביחסו אל הזולת…

בוודאי, כל מי שהיה במחיצתו יכול לספר זאת במאות עובדות ממש, אני נזכר רק לאחרונה כשהיה מאוד חלש, והיה בבית החולים רופא 'סטאז'ר', והוא בא לטפל ברב בדבר מה, אך היו צריכים לסדר מספר דברים קודם הטיפול, לאחר שהדברים סודרו כפי בקשת הרופא, הרב התיישב, ואמרתי לו שאני הולך לקרוא לרופא שיעשה הטיפול.

הרב מעכב אותי בידו וכותב לי – "אתה לא אומר לרופא מה לעשות, צריך לנהוג בכבודם, אתה תאמר שסיימנו את מה שצריך לעשות, והוא ממילא יבין מה שהוא נצרך לעשות".

הראיתי זאת לכל הרופאים, הם השתוממו מכך עד כמה גם במצב שכזה דעתו על כל פרט הכי קטן ושולי, שהכל נעשה על ידו בצורה מעוררת השתאות שלא לפגוע כהוא זה אפילו ברופא מתחיל.

פעם דיברו איתו שיש לחץ גדול של פניות להיכנס אליו, ואמרו לו שיש הרבה רבנים שלא מקבלים נשים בקבלת הקהל, והציעו לו שיפסיק לקבל נשים, וכך יאזן מעט את זרם הפניות ויהיה פחות לחץ. אך הוא השיב מיד – אז לאן הן ילכו הנשים? וכי אין להן מספיק שאלות וקשיים? הרי גם מרן הגרא"מ שך זצוק"ל קיבל נשים, ולא שייך לסגור זאת שלא יהיה להן לאן ללכת לקבל עצה והכוונה בשאלותיהן.

סיפור מופלא שיעיד על גדלותו עד כמה חש את הזולת, בעת שרעייתו ע"ה בזיווג הראשון היתה בבית החולים בחוליה האחרון, הוא נותר לבדו בביתו, וביקשו מבני המשפחה שישלחו מי מהנכדים שישן עמו בביתו, כדי שלא יהיה לבדו, ואם יצטרך דבר מה יוכל לסייעו, אך הוא התעקש שאינו מוכן, ולמרות כל ההפצרות הוא נותר בסירובו.

רק לאחר מכן נודע להם סוד הדברים, שבכל אותה תקופה שאשתו סבלה בבית החולים, ישן הגאון הגדול רבי יעקב זצוק"ל בביתו על מזרן על הרצפה, ולא הסכים לישון על מיטתו כבימים ימימה, בכדי לחוש את צערה וכאבה, ולא רצה שיראו זאת בני המשפחה.

היו סיפורי מופתים שהתהלכו סביבו, מה תוכל לפרט לנו על כך?

אספר מאורע שאירע עמי, כשלפני כמה שנים נולד לי ב"ה בן, והתלבטנו בבית איזה שם לקרוא לו. התלבטנו בין מספר שמות, ואשתי היתה חפצה בשם מסוים, ובקשנו לשאול את הרב.

הצגתי לרב דף עם מספר שמות שיחליט ומיד הצביע על שם מסוים ואומר – "הרי אשתך רוצה את השם הזה, אז תקראו לתינוק במה שאשתך חפצה". אני כמעט התעלפתי לשמע הדברים, מנין לו לרב כל זאת.

בעניינים רבים שהיו באים לשאול את הרב עצה וברכה ביקש לשאול מה דעת האישה ומה רצונה ופעמים רבות מאוד הורה לשואל לעשות כפי שאשתך רוצה וכך תצליח, וכפי שהראה לכולם הנהגתו שכיבד בצורה מופלגת את הרבנית תליט"א.

שהכל נהיה בדברו

בימי בריאותו כשהלך לאירועים שונים היה מבקש לפני שהתחיל לדבר, משהו לשתות, והיה מתחיל את הדרשה שלו עם ברכת שהכל נהיה בדברו, והיה אומר – "שהכל נהיה בדברו, גם השידוך או השמחה בה אתם שרויים".

מלבד זאת כשהיה שר את השיר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא',  לא היה שייך להפסיקו, הוא  היה מתרגש ומזיל דמעות ממש. גם בעת חוליו כשחש ממש לא טוב, כשהתחילו לשיר זאת, הרגישו כולם שהוא לא נמצא כאן, וכמה נאים הדברים למי שעשאן. זו היתה הרגשתו כל ימיו – מה אני יכול לעשות כעבד לפני בוראי.

 (מתוך 'מוסף שבת קודש', פרשת תרומה, יתד נאמן)