סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמוע שמעתי מבעל העובדא הגה"ח רבי ישעי' ווייסברג שליט"א מעיר ביתר יצ"ו, 'פרקי חיים' המאלפים אותנו בינה ודעת, הראויים לעיין ולהתעמק בהם, ישמע חכם ויוסף לקח.
וכך סיפר קבל עם ועדה: לפני כמה שנים נהפך עלי הגלגל ושקעה עלי השמש, הן בענייני ממון, שהפסדתי בכמה אופנים הון רב, ובכל דבר שניסיתי לעשות ראיתי סימן קללה וכשלון, הן בענייני 'בני' – כשבניי הגיעו לפרק 'האיש מקדש' והעניינים לא התקדמו.
באחד הימים יעצוני כמה ידידים, שבלית ברירה מחויב אנכי ליטול מקל נדודים ולהפליג לעבר הים אל אחינו בני ישראל היושבים בארה"ב, אולי משם תבוא הישועה בענייני הממון.
הוסיף אחד מידידי הנמנה על חסידי קארלין והציע: הנה מקום מנוחתו של הרה"ק רבי ישראל מקארלין זי"ע בעיר פראנקפורט שבדייטשלאנד (גרמניה), נודע כמקום המסוגל לראות ישועות, ובוודאי 'עצה טובה' היא שאסע מארה"ק לארה"ב דרך פראנקפורט ואפקוד את ציונו ואעתיר שם בתפילה ובתחנונים לזכות לישועה ורחמים משמי שמי קדם.
וכדבריו כן עשיתי, הזמנתי כרטיס לנסיעה מהכא לארה"ב עם הפסקה בפראנקפורט, כשיש רווח של ארבע שעות בין נסיעה לנסיעה, ואף סיכמתי מראש עם נהג שימתין לי מחוץ לשדה התעופה, יקחני לציון הרה"ק ויחזירני לאחר מכן.
*
כאשר ירדתי מהמטוס לא ידעתי מימיני ומשמאלי, נחילי אדם התהלכו הנה והנה ו'אחד מני אלף' לא מצאתי ולא ראיתי 'היימישע' פנים, ומלבד כל זאת, הרי 'מעלה' מיוחדת הייתה בידי, שלא הכרתי לא בשפת בני המקום ולא בשפה הבין לאומית (ענגליש), וממילא לא יכולתי לשאול את העוברים ושבים את הדרך אלך בה.
בלית ברירה הלכתי בעקבות כל האנשים דשם, עליתי בעקבותיהם על הרכבת עד שסוף דבר עומדות היו רגליי בשערי נמל התעופה. מיד פתחתי את הטלפון שברשותי והתקשרתי לאותו נהג שנדברתי עמו לקחתני העירה, אך… אין קול ואין עונה. ככל הנראה היתה טעות במספר. ניסיתי להתקשר לאותו ידיד מא"י שיורני כדת מה לעשות, אך שוב תקלה – הבטרייה נגמרה וממילא עמד הטלפון דום. ניסיתי לשאול עוברי אורח אנה אפנה, והם הביטו בי כ'גברא דנפל מן הכוכבים', ולא הצליחו להבין מה רצוני מהם.
בלית ברירה חשבתי לוותר על הנסיעה לציון הרה"ק, לחזור ולשוב לשדה התעופה ולהמתין שם עד זמן הטיסה לניו יורק, אך גם זאת לא ידעתי, כיצד נכנסים לתוך נמל התעופה.
בצר לי קראתי לאלוקי שיעזרני, ואז 'נפל' רעיון במחשבתי לגשת אל נהגי המוניות שעמדו שם בשורה, ולשאול אחד אחרי השני אם הוא מבין לשה"ק. ואכן נגשתי אל הראשון והשיב בערבית וכמו ששיערתי מתחילה, אלא שלתדהמתי, הנהג השני אשר היה נראה כגוי גמור, השיב – כן, מה מבוקשך. חזרתי ושאלתי אותו אם הוא יודע איה מקום קבורתו של הרה"ק, ואף על זה השיב הן, כשהוא אומר: היכנס לרכבי ואקחך שמה.
מיד בתחילת הדרך הוא אמר בהתרגשות: "אצבע אלוקים… אצבע אלוקים… מתוך אלפי נהגים הנמצאים כאן, יש אך בקושי יחידים המכירים בשפת לשה"ק. גם תדע שבדרך כלל איני עובד כאן, והיום הקרני ה' הנה". ופרץ בבכי כשהוא מספר על מצבו הרוחני הירוד ל"ע.
בשעטומ"צ הגעתי לחלקת מחוקק ספון, שם הייתי לבדי בלא נפש חיה, ואשפוך את נפשי לפני ה' במשך שלושת רבעי שעה בהתעוררות גדולה ועצומה, אנא ה' מלטה נפשי… על מצבי ברוח ובגשם, האר פניך ונוושעה – למען אדע מה חטאתי ומה פשעתי שעל כך נגזר עלי קשיים מרובים כאלו, כי אני מאמין באמונה שלימה ש'יש דין ויש דיין', ולא לחינם נגזר עלי לאכול מרורים באמצע השנה… גם בכיתי על עסקי הממון שהנני מתייסר בהם, ושאזכה בקרוב להשיא את בניי החשובים.
אחר כל זאת זימרתי את הזמר הקדוש 'י-ה אכסוף' בהתרגשות עצומה ובסערת רוח ולב, ויצאתי מבית החיים למקום שהמתין עלי אותו נהג, והוא השיבני לשדה התעופה כשהוא מדריך אותי בפרוטרוט להיכן ללכת.
*
בהגיעי בס"ד לארה"ב שמתי פעמיי לעבר העיר מונרו שם התאכסנתי אצל קרובי, ובבוקר למחרת השכמתי להתפלל בבהמ"ד ד'סאטמאר. אחר התפילה ראיתי אברך מא"י המסתובב בין ספסלי ביהמ"ד ומזכה את המתפללים בהשתתפות בהכנסת כלה לקראת נישואי בתו תחי', ולרגע אחד נאלמתי דום, כי פניו היו מוכרות לי מאד…
באותה שעה נזכרתי במה שאירע לפני שלושים שנה, בשנות נעוריי, ואחד מהבחורים שלמדו באותה ישיבה סבל מקושי מסוים בדיבורו, ובמעשה נעורים לעגתי לו ושפכתי את דמו ברבים, כשהנני מחקה את מבטא דיבורו לעיני ואזני כל הקהל. ואמנם כעבור כמה שנים התקשרתי אליו לבקש מחילה, ולא הסכים למחול, עד שבמרוצת החיים פרח הדבר מזכרוני. ועתה בראותי את האברך הנ"ל היה נדמה לי כי זה האיש אשר פגעתי בו.
מיד נגשתי אליו והתחלנו לשוחח על דא ועל הא, ובתוך כך הנני מאזין היטב לקולו לבחון אם מדבר הוא כאחד האדם אם לאו, למען אדע אם עלי לפייסו. אך הלה דיבר ברהיטות בלא שום סימן למום כלשהו. שאלתי אותו אולי יש לו אח שלקוי בדיבורו, והשיב לי: אתה הוא פלוני… מכיר אני אותך היטב היטב… אני הוא ולא אחר… אמנם הלכתי למומחים לטפל באותו ליקוי עד שכיום הזה אין זכר לדבר ב"ה, אך פגיעתך הרעה חקוקה על עצמותיי, על ליבי ועל נפשי, ואיני מסוגל למחול לך.
מיד החלתי להכביר עליו במילי דפיוסין, ואמרתי לו שהנני מתחרט בכל לב על אותה משובת נעורים, ומבקש מחילתו השלימה. הוצאתי מכיסי 300 דולר ואמרתי לו: אנא שא נא פשעי וחטאתי, קבל נא מעות הללו, האחרונים אשר בכיסי, קחם להוצאות נישואי בתך הכלה ומחול לי. נעתר האיש ואמר לי בפה מלא: מחול לך…
*
אחר הדברים האלה מיד החל הגלגל להסתובב כלפי מעלה. פגשתי קרוב משפחה שלא הכרתיו עד אותו היום, והלה עזר לי וגייס עבורי סכום גדול בזמן קצר, והיה זה פתח וקרן אור בתוך כל החושך ענן וערפל שהייתי שרוי בו, וראיתי בזה אות ומופת כי אכן 'פגיעה' זו ושפיכות הדמים היא שחסמה בפני כל שערי הברכה וסייעתא דשמיא, ומיד כאשר ריציתי את הנפגע ותיקנתי את המעוות שוב התעוררו עלי רחמים שמים.
חזרתי לארה"ק, ונכנסה בקרבי רוח חדשה וכוחות מחודשים, עד ששוב היה היו לי כוחות הנפש לחזור ולנסוע בשנית לארה"ב. הגעתי לווילאמסבורג, ובהיותי בביהמ"ד זאלטשוב דברתי עם איש יקר רוח בשם ר' יואל שליט"א ושחתי בפניו את צרתי. הלה נכנס בעובי הקורה, והוא ביחד עם עוד כמה צדיקים השקיעו ימים ולילות למעני, עד שעלה בידם לאסוף סכום נכבד מאוד [עד הלום מסייעים בידי רבים וטובים, ורב חלקם של כמה ידידם מקהילה הקדושה דסאטמאר בביהמ"ד וואליבהוט בוויליאמסבורג]. והגם שעדיין לא נפתרו כל הבעיות, אך הרגשתי כבריה חדשה, ממש הצילו את חיי, וליבי שכמעט 'נאכל' מרוב הצרות החל להתאושש…
*
כעבור תקופה התקשר אלי ר' יואל הנ"ל והזמין אותי להשתתף בשמחת נישואי בתו הראשונה. כמובן שרציתי בכל מאודי להשתתף בשמחת ידיד שהציל אותי בטרם תמוט רגליי לגמרי, אלא שאמרתי לו: בצר לי אגלה את אזנך כי הנני 'משמיע קולות' (נוחר) באמצע השינה, על כן אבקשך בכל לשון של בקשה שתסדר עבורי אכסניה ומקום ללון בגפי, ללא 'שותפים' בחדרי ובדירתי.
אך למעשה, בבואי לארה"ב באישון לילה, נכנסתי לאכסניה שסידר עבורי ר' יואל וגיליתי ש'בתוך עמי אנוכי יושב', וכמה שותפים חולקים עמי את האכסניה. מחמת השעה המאוחרת לא היו בידי ברירות ועליתי על יצועי.
ויהי בבוקר, שאלתי את 'שכני' כיצד עבר עליו הלילה ואם ערבה שנתו, השיב הלה: 'קולות וברקים' נשמעו בחדרנו, אך כבר נסתדר… אין צורך לתאר את הרגשת האי נעימות שאחזה בי. והנה באמצע הלילה השני, בשעה ארבע לפנות בוקר, התעוררתי לשמע הקולות שעלו מהחדר השני… ולמרבה הפלא נשמעים המה בדיוק נמרץ כאותם ה'מאה קולות' שהנני משמיע כסדר…
לא ידעתי אם אני חולם בהקיץ או שמא הנני ער… פשיטא שלא הייתי מסוגל לחזור לתרדמתי. ירדתי מן המיטה וראיתי שיש בחדר השני 'פנים חדשות' – אורח אחר, והלה, אף שהבחין בי שאני ער המשיך להשמיע אותם קולות 'כצלם דמות תבנית' הקולות שיצאו ממני. הבנתי היטב מה כוונתו, שהוא מחקה את הקולות הבוקעים מגרוני, לא שהוא בעצמו סובל מכך, אלא כדי 'לרמז' לי שהנני מפריע לו לישון…
באותו רגע הרגשתי כיצד דמי נשפך ארצה, לא הייתי יכול להבין כיצד הלה מסוגל להתעלל בי באופן נורא כזה, בדבר שלא עשיתי מחמת כוונות זדון, ומה פשעי ומה חטאתי… מרוב בושה וכלימה נטלתי את חפציי, וכל עוד נשמתי באפי ברחתי אל הרחוב השומם, אף שארובות השמים נפתחו וירדו גשמים עזים, ומרוב הלם וצער אף לא הייתי מסוגל לבכות, ולא ידעתי אנה אני בא.
*
לפתע נכנסה 'הארה' במוחי, כי מן השמים סבבו דבר זה לידי למען ארגיש על בשרי את הצער וההשפלה שגרמתי לחברי. כי הגם שכבר בקשתי מחילה והתפייסנו, אך עדיין לא תוקן העוון לגמרי, על כן נתן לי הקב"ה ברוב רחמיו לטעום מאותו כוס בו השקיתי את חברי, כדי ש'מבשרי אחזה' את רגשות הבושה כגון דא שהיו 'לחם חוקו' של חברי בכל יום ויום בהיותו בישיבה, ובזה הביאוני מן השמים לתיקון השלם.
מה אומר ומה אדבר, מרוב שמחה החלתי לרקוד ברחובה של עיר, והיו אלה רגעים מהמתוקים ביותר בחיי.
אחר תפילת שחרית כוותיקין פגשתי בביהמ"ד את השכן הנ"ל, והאדימו פניו מרוב בושה, אך אני כשלעצמי לא התרעמתי עליו כלל, אדרבה, ראיתי בו את שליח ההשגחה העליונה למרק אותי לגמרי. אמנם זאת ידעתי, כי שוב איני חוזר להיות עמו במחיצה אחת, ואכן בחסדי ה' פגשתי ידיד יקר אשר קיבל אותי כבוד מלכים והעמיד עבורי קומה שלימה…
לקראת הערב הגעתי לשמחתו של ר' יואל הנ"ל, ולפלא הדבר, כי מיד בבואי שמה, והנה שוב, מי הוא זה העובר לפני – אותו ידיד שפגעתי בו. נתתי לו שלום והבנתי שזה עתה החל את 'עבודתו' בזיכוי הרבים. מיד הצגתי לפני ר' יואל כי זה ה'נפגע' שבזכותו זכיתי לטעום מאור החיים בשנית, והוא מצידו העניק לו 'כברכת ה' אשר נתן לו'. גם סובבתי עמו בין כל נגידי עם אשר הסבו באותה סעודת נישואין, ומשיצא משם כשכיסיו מלאים נענה לפני ואמר לי: הנני מרגיש בהרגשה פנימית שכבר נעשית זך ונקי גם כלפי שמיא…
או אז יצאתי עמו לפינה בחצר הגדולה, וברוגע ושלוות הנפש גוללתי לפניו את כל הנעשה עמי ביום אתמול, גם ספרתי לו כל הקורות שהיו עמי, ואף הוא נזכר מחדש בכל אותם רגשות צער ופגיעה שצרבו את ליבו כמכוות אש, ובכינו שנינו אל תוך הלילה בכי המטהר ומנקה את כל עומק הנפש, בכי של ידידות ופיוס, ולא זזנו משם עד שהתפייסנו לגמרי ונעשים אוהבים זה לזה.
*
ימים ספורים עברו, והפנה אותי ר' יואל המחותן לגביר חשוב ונכבד אשר לא הכיר אותי מעולם, ונכמרו רחמיו עלי, הלה זימן לביתו כמה ידידיו נגידי עם לחלצני ממיצר, ובאותו ערב גייס הגביר המארח סך מאה אלף דולר. אדהכי והכי הבהילו אותי לשוב לארה"ק מאחר שהציעו שידוך הגון לבני המבוגר שיחי', ורוצים כבר לשבור צלחת ולשלם עליו טבין ותקילין…
ומיד לאחר נישואיו בא בני השני, שגם הוא עבר מזמן זמנים את תחילת פרק האיש מקדש, בקשרי אירוסין. ומאז ואילך ב"ה עליתי על במתי ההצלחה, כה יתן ה' וכה יוסיף למעלה למעלה.
*
עד כאן תורף דבריו, וכמה וכמה הילכתא גבירתא נלמד ממעשה נורא זה:
א. נפלאות ההשגחה העליונה, כיצד זימן הקב"ה אליו בהיותו באדמת נכר נהג יהודי אחד מני אלפי אלפים שיוביל אותו למחוז חפצו לציון הרה"ק ה'פראנקפורטער'.
ב. כוחה של תפילה מעומקא דליבא, שעות ספורות ובודדות לאחר שהתחנן על נפשו למצוא את החטא שמעכב בידו – כבר אינה ה' לידו את זה שפגע בו לפני שלושים שנה למען יוכל לבקש על נפשו.
ג. ועל כולנה, הביטו וראו חומר מידת הדין למי ששופך דם האדם ופוגע בו עד דכדוכה של נפש, וכמה צער וסבל עלו בגורלו בעקבות כך, ולאידך גיסא, שימו לבככם על זאת שככל שהרבה לבקש מחילה וריצוי, והיה הפיוס עמוק יותר, כך זרחה עליו השמש, שבתחילה לאחר שביקש מחילה נפתחו שערי הישועה אך עדיין היה זה רק הצלה פורתא, אך לאחר שהתפייסו בלב שלם זכה לסייעתא דשמיא במידה גדושה, הן בממון והן בשמחת אירוסו בנו.
(באר הפרשה)
