היה זה בשנים הראשונות שלאחר השואה האיומה. הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל היה עסוק עד למעלה ראש בשיקום הריסות מבצרי ממלכת התורה שנגדעו בשנות הזעם. טרוד היה בהקמת ישיבתו הנודעת וביסודם של מוסדות מפוארים נוספים שיועדו למען פליטי השואה הצעירים. כדי שתצליח פעילות נחוצה זו, זקוק היה למשאבים עצומים שלא היו בידו, ובעל כורחו נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולהפליג לריכוזי קהילות ישראל מעבר לים, בתקוה להשיג דרכם את התמיכה שכה היתה דרושה לו.
אלא שהדבר לא עלה בידו בנקל. באותם ימים טרם הכירו היהודים שבין עשירי תבל בערכה של החזקת התורה. רחוקים היו הללו מעולמה של תורה, וזקוקים לשכנוע רב כדי להסכים ולתמוך בלומדיה.
באחד ממסעותיו הגיע הרב כהנמן לדרום-אפריקה הרחוקה. מדינה שהתגוררה בה אוכלוסייה יהודית עשירה ומבססת. אלא שלדאבון לִּבוֹ, עוד בטרם הגיעו לשם כבר התארגנו כמה פורקי עֹל מבני המקום שעובדת בואו היתה לצנינים בעיניהם, ופתחו במסע שידול נרחב בעיתונות היהודית המקומית, שתכליתו היתה לשכנע את גבאי בתי הכנסת ומתפלליהם לבל יאפשרו לרב כהנמן דריסת רגל במחיצתם, ועל אחת כמה וכמה שלא יאפשרו לו לדרוש ברבים.
כאשר נכנס הרב בליל שבת קודש לאחד מבתי הכנסת המרכזיים ביוהנסבורג וביקש כדרכו לדרוש בפני הקהל, הודיעו לו הגבאים ביבושת כי בהוראה מגבוה הוחלט שלא לאפשר לו לעשות זאת. ההלם הראשוני שאחז בו לא מנע ממנו למצוא על אתר פתרון גאוני: הוא פנה לגבאי הראשי וביקש ממנו, שמאחר והוא טרח והגיע עד לכאן, יואיל לאפשר לו להשמיע דברים קצרים בפני המתפללים, תוך שהוא מבטיח לסיים תוך שלוש דקות לכל היותר.
לבקשה שכזו לא היה הגבאי מסוגל לסרב. בלבו חשב על הרעיון, שכן בהכירו היטב את בני קהילתו ידע כי בזמן קצר שכזה לא יספיק הרב לגרום להם להוציא ולו פרוטה אחת מכיסם. וכך, תוך שהוא שב ומזהיר כי לא ירשה לו לחרוג ממכסת הדקות אף קמעא, הזמין הגבאי את הרב לשאת את דבריו.
בצעד קליל ניגש הרב אל ארון הקודש, נישק את הפרוכת, הביט אל הקהל בעיניו האוהבות ופתח: "רבותי, יום היסטורי הוא היום. ביום זה לפני 275 שנים הציג האדם הלבן הראשון את כף רגלו על אדמת אפריקה. כיום, לאחר 275 שנים התהפכו היוצרות, וכעת הנני עומד לפניכם, האדם 'השחור' הראשון בין ילידיה הלבנים של יוהנסבורג…".
המתח ששרר קודם לכן בהיכל התפילה התפוגג באחת לקול צחקוקי הקהל. הכל תלו בו את עיניהם בצפיה להמשך הדברים, אך מה רבה היתה הפתעתם כאשר החל הרב לרדת ממדרגות הבימה. על דרשה טובה לא היה מוכן הקהל לוותר. מכל קצוות האולם הופנו קריאות לעבר הגבאים בתביעה לאפשר לרב להשלים את דבריו, ולו לא נותרה כל ברירה אלא להסכים לדרישת הקהל.
כיון שכך, התחזק הרב כהנמן והמשיך בדרשתו, תוך שהוא עובר לדבר על עניין 'ברכת הלבנה', ופתח בשאלה: "שמא תוכלו להשיב לי, רבותי, על שאלה שמציקה לי מאוד: מפני מה סדרו לנו חכמים לומר בקידוש לבנה מיד לאחר בקשת 'תיפול עליהם אימתה ופחד', את האיחול הלבבי 'שלום עליכם' הנענה על ידי זולתנו ב'עליכם השלום'?"
הציבור נאלם דום וציפה בסקרנות לתשובת הרב. הרב המשיך והסביר זאת מיד על פי המציאות שהיה נתון בה באותה שעה: "הנה הגיעה אליכם שמועה על אורח זר המגיע למקומכם. אותה שמועה גרמה לכך ש'תפול עליכם אימה ופחד' מפניו. אולם משרק נתתם לו את ההזדמנות להתקרב אליכם מעט, הבחנתם פתאום כי מדובר באחיכם ובשרכם, ומפיכם בקעה הקריאה: 'שלום עליכם! עליכם שלום'!".
שוב התחייכו הנוכחים. האזנים היו כרויות, והרב ניצל את ההזדמנות להוסיף ולהרחיב בעניין מצות 'קידוש לבנה': "במהלך שנות הגלות שעברו על אחינו בית ישראל, היו לא מעט ימים שבהם נגזרה עליהם גזרת שמד. נאסר עליהם לקיים מצוות ולעסוק בתורה, והעובר על הגזרה – אחת היתה דתו להמית. את מרבית המצוות יכולים היו היהודים לקיים בסתר, אולם מצות 'קידוש לבנה' שהיתה כה חביבה עליהם, חייבת היתה להיעשות בפרהסיא, וכיצד קיימוה?
"בלהט רצונם לקיימה מצאו אף לכך פתרון: הם היו יוצאים לטיול 'תמים' לשדות שמחוץ לעיר. שם, בסבך העצים היו מתבוננים בשמים הכהים, ועם ראית הלבנה מיד החלו בברכה. כיון שחששו מן השונאים המחפשים אחריהם, סיכמו ביניהם על סיסמה סודית: 'דוד מלך ישראל – חי וקיים', וכך, כשיהודי פגש בדמות שנעה לעברו בחשיכה, מיד היה מתחיל בסיסמה: 'דוד מלך ישראל', וכאשר נענה ב'חי וקיים', היתה נפלטת מפיו אנחת רווחה. מיד היה מושיט ידו וקורא לעברו: 'שלום עליכם', גם אני יהודי, ב'סימן טוב ובמזל טוב' אפשר להתחיל את המצוה"…
דריכות הורגשה בקהל כאשר סיים הרב את דרשתו המרתקת בזעקה מהולה בתחינה: "שלום עליכם רבותי, אתם יהודים, וגם אני יהודי כמוכם! יש לנו לב משותף, ואליו אני פונה: תנו לי את הכוח לגדל דורות נוספים של יהודים שיקיימו את המצוות במסירות נפש!"
למותר לציין כי ההיענות לקריאתו היתה מעל ומעבר לצפיות. הדרשה הנלהבת הותירה בקהל רושם בל ימחה, ומיד עם צאת השבת מהרו הכל לפתוח את לבם וכיסם למען התורה ולומדיה.
('ומתוק האור' בראשית, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו)
1/420