"הקטן שכותב לך את השורות הללו הוא ממש לא גאון, הייתי אפילו מגדיר את עצמי כבינוני למדי. ולמרות זאת, או אולי בגלל זאת, ראיתי שגם אנשים רגילים יכולים להגיע רחוק…"

הרה"ח ר' אהרן כהן

הפעם זה לא 'סיפור להתחלה' רגיל. זה לא סיפור עם התחלה וסוף, אלא מונולוג אישי נוגע ללב, שנפרש במכתבו של יהודי יקר המבקש להישאר בעילום שם. מפאת גודל יקרת הדברים, הבאנו את המכתב לפניכם ככתבו וכלשונו. ישמע חכם ויוסף לקח.

לכבוד הרב כהן שליט"א

ראשית, ברצוני להודות על המאמרים המחזקים שלכם בכלל ובפרט, ובכלל ברצוני להודות לארגון 'דרשו' על תרומתו האדירה לי באופן אישי ולכל העולם באופן כללי.

אני רוצה לגלות לך דברים שלא שמעת עד עכשיו בכל המאמרים, וכן להוסיף ולסכם את המאמרים.

בכל המאמרים או ברובם, ראינו בעיקר אנשים מאוד מוכשרים ואפילו גאונים (אני מכיר את חלקם אישית). מה שמדרבן בעיקר את הגאונים – זה לעשות גם את התכנית של קנין ש"ס.

הקטן שכותב לך את השורות ממש לא גאון, ואפילו הייתי מגדיר את עצמי כבינוני (בלי ענוה, וקשה־הבנה גדול).

ובכל אופן, ולמרות זאת, או אולי בגלל זאת, ראיתי שגם אנשים רגילים יכולים להגיע רחוק, רק אם עושים זאת בצורה נכונה. נכון, זה לא מתאים לכל אחד, אבל בהחלט מתאים להרבה הרבה אנשים גם בעלי בתים. נשמע הזוי? ממש לא – זה באמת מצריך עבודה אדירה והקרבה ומסירות בלי סוף, אבל זה מתאים כמעט לכל אחד ואחד.

ולמה? אכתוב שמונה סיבות:

1. דבר ראשון, כולם רוצים לדעת ש"ס וגם צריכים לדעת ש"ס, ובסופו של דבר כשמגיעים למעלה עושה הקב"ה מבחן, ואם היה בכוחו של אדם לדעת – הקב"ה עושה ע"ז בחינה.
2. אי אפשר להסביר כמה שזה מתוק, כמה סיפוק, כמה 'גישמאק' יש בזה.
3. מה יותר כבד – חצי קילו נוצות בתוך כף היד בלי שקית, או קילו נוצות בתוך שקית? – אותו דבר! הרבה יותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר חלק פה וחלק שם.
4. הש"ס הוא להבדיל כמו פאזל, כל חלק משלים את השני – דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
5. סייעתא דשמיא בכל העניינים – לא ייאמן, בכל תחום! פשוט שווה לנסות.
6. כל ענייני החולין פשוט לא מעניינים, לא פוליטיקה ולא שום דבר רדוד.
7. שיכור ולא מיין – פשוט להיות כאן בעולם הזה ולהרגיש גן עדן כפשוטו.
8. זה החידוש שלי – איתא 'אשרי הגבר אשר תייסרנו' (איני יודע היכן בדיוק זה כתוב, אולי בירושלמי) – אין לך אדם בלי ייסורים, יש אדם שכואב לו השן ולא יישן לילה, ויש אדם שלא יישן כי צריך ללמוד למבחן של 'דרשו'…

ועל זה אומר המדרש: "אשרי מי שייסוריו בתורה".

אמר לי אדם גדול, שיש חידוש במדרש הזה – שאדם יכול לבחור אילו ייסורים יהיו לו, ואדרבה אדם שבוחר ייסורים של תורה מוריד לו ה' ייסורים אחרים בלי פרופורציה ממה שבאמת נגזר עליו. וכן הגמ' בסנהדרין צט: כל הגופין לעמל נבראו, אשרי מי שעמלו בתורה.

וכאן אני פונה לכל אחד: כל אחד מסוגל. יש סייעתא דשמיא עצומה. תגידו אתם מה עדיף? לעמול, להזיע ולוותר על המון תענוגים ולדעת ש"ס, לחסוך את כל טרדות העולם הזה, לישון היטב בלילה ולהיות רגועים ושלווים; או לא לישון לילות, להיות טרוד בטרדות העולם הזה – (ואולי קצת פה ושם ליהנות מהנאות לרגע) וגם לא לדעת ש"ס?

אלא שכל אחד צריך לעשות לעצמו תכנית מסודרת מראש.

הכלל הראשון הוא:

את הדף בפעם הראשונה צריך ללמוד היטב היטב עד הסוף. אין קיצורי דרך. לא תלמד מספיק טוב? בסוף צריך לשלם על זה תשלומי ארבעה וחמישה ולא תוכל לחזור כמו שצריך, זה פשוט יתקע אותך.

ב. חייבים לחזור כל הזמן, חזרות מהירות וחזרות אטיות.

ג. לא לפחד מנפילות. שבע יפול צדיק וקם, כפי שמקובל שהנפילה היא גופא חלק מהעלייה.

ד. לעשות 'מחייבים' לחזרה. יש ארגון בשם 'פן יסורו', שמתחייבים ללמוד מספר דפים  ביום, ואם לא מספיקים משלמים קנס כספי – כל אחד יכול לעשות זאת לעצמו.

ה. מדובר במשהו שלדעתי באמת כמעט בשמים, אבל יש סולמות וחבלים שאפשר להגיע לשם. תזכרו לעבוד ולעמול תמיד, אך הבחירה שלכם היא האם לעשות זאת בתורה או חלילה…

אשמח להישאר עלום שם, ושוב תודה ל'דרשו'.

רק אם תרצו, סיפור:

א. אני בהתחלה לא עברתי את ציון ה־50 והתייאשתי, ומכתב אחד של 'דרשו' בתחילת שנה חדשה להצטרף למבחנים – זה מה שהכניס אותי בחזרה.

ב. יש סייעתא דשמיא מיוחדת במבחנים. באחת הפעמים אשתי ילדה וביום שישי השתחררה. התחלתי את המבחן בעיר אחת, יצאנו מבית החולים, הגענו לעיר אחרת ושם סיימתי (כמובן באישור 'דרשו').