הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בשבוע שעבר, לאחר תפילת מנחה ולפני תחילת סדר שני, סיפר לי אברך על השתתפות בהלוויית הגאון המופלא רבי משה שפירא זצוק"ל, על ההספדים ותחושות הצער והאבדון הפרטי שלו, בהיותו משומעי לקחו הקבועים של הגר"מ זצ"ל. "אבל מלבד הצער הגדול על הסתלקותו של ר' משה" – אמר לי בצער – "ראיתי שם המוני אברכים תלמידי חכמים מופלגים, אנשי צורה ודעת. לידי עמדו שני אברכים, שהמתינו לתחילת ההספדים, ודיברו בינתיים בלימוד על סוגיות עמוקות שלא הכרתי, מעלים שמות ונושאים של ראשונים ואחרונים בבקיאות גדולה. היתה לי תחושה קשה. מי אני ומה חיי אל מול כל כך הרבה תלמידי חכמים, ששוחים בים התלמוד בעומק. אני עומד ליד אלפי אברכים וחושב לעצמי: מי אני, הקטן, עם ההשגות הקטנות שלי בתורה וביראה, למול אלפי למדנים ועובדי ד'. הרי אני פסיק קטנטן בתוך ציבור כל כך גדול ואיכותי".
לא זלזלתי בתחושותיו. לרבים ישנם תחושות דומות, בפרט כשאנו משתתפים באירועים הומי אדם, כמו בכנסים גדולים, הלוויות של גדולי ישראל או למשל, בעצרת המיליון שנערכה בשעתו בשערי ירושלים, כשלפתע היהודי מצא את עצמו אחד פסיק ממיליון, נע בין רבבות רבבות…
"שנינו צריכים להיכנס עכשיו לבית המדרש" – אמרתי לו – "אך אציע לך לרדת לאחר ה'סדר' ל'בית שני'. שם, בארון הספרים האמצעי, תמצא את סדרת חוברות החיזוק הנפלאות "כי אתה עמדי". באחת החוברות מוקדש פרק לנושא, יחד עם סיפור מיוחד במינו, אמיתי לגמרי, עם שמות ופרטים. מומלץ לך לקרוא"…
באותה החוברת, שחיבר הרה"ג רבי חיים אברהם יאניק שליט"א, לפני מספר שנים, מסופר על ר"מ באחת הישיבות בארה"ב שנפש בהרים ב"בין הזמנים" וישב ולמד בבית המדרש המקומי. הוא שם לב ליהודי מבוגר שישב ולמד בהתמדה גדולה ובקול נעים, מתוך גמרא שבהוצאת שוטנשטיין. הוא הבחין שאותו יהודי מתקשה בלימודו ומנסה בכוחות גדולים להבין את דף הגמרא, יחד עם הביאור המצורף. דבר שלא מנע ממנו להראות אותות של שמחה ושביעות רצון מלימודו.
בשלב מסוים התפתחה שיחה בין השניים והיהודי המבוגר סיפר לר"מ שבגופו מקננת מחלה חשוכת מרפא. "כל הפרופסורים הגדולים התייאשו, אך אני שש ושמח, כי לפני מספר שנים זכיתי להתקרב ליהדות וכעת אני לומד גמרא. הלימוד ממש מחייה אותי, נותן לי טעם אמיתי לחיי. כל דף גמרא שאני מצליח להבין, מרומם את רוחי, מבלי לדאוג מה יקרה מחר".
השניים התיידדו ודיברו בלימוד, כשהתלמיד חכם שמח לסייע לחברו החדש בהבנת סוגיות מוקשות. באחד הימים נכנס הרב לבית המדרש ומצא את חברו מדוכדך ועצוב. "מה קרה"?, שאל.
"ישבו כאן מקודם כמה תלמידי חכמים ודיברו בלימוד, בהבנה גדולה, בעומק ובבקיאות מופלאה, חשבתי לעצמי בעוגמה: מה אני ומה הקב"ה צריך את הלימוד שלי. הרי יש לו בעולמו כל כך הרבה גדולי תורה, תלמידי חכמים מופלגים. מה התורה שלי שווה בעיני המקום, כשבקושי אני מבין דף גמרא?".
חייך הר"מ ואמר לו: "בארוחת הבוקר קראתי קצת בעיתון על ספר חדש שהוציא לאור עיתונאי בשם זקס. מדובר בספר ביוגרפיה של אחד מגדולי המלחינים בארה"ב. ישיש שחיבר במהלך חייו יצירות מוזיקליות מורכבות ביותר. העיתונאי נפגש עם המלחין הדגול פעמים רבות וראיין אותו על חייו, מחשבותיו ודעותיו. באחד הימים ביקש העיתונאי לבוא לבית המלחין, כדי לשוחח עימו, אך האיש הסביר שהערב לא ניתן להיפגש. "התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק היא אחת התזמורות הנודעות ביותר בארצות הברית. היא נחשבת לוותיקה ביותר בתזמורות אמריקה והיא מבצעת ערב שלם של לחנים ויצירות שלי, בהשתתפות עשרות נגנים. הם הזמינו אותי לבוא ולהשתתף בערב מוזיקלי הנחשב, אך כוחותי לא עמדו לי לטוס לניו יורק. כל מהלך הערב משודר בגלי האתר של ניו- יורק ואני רוצה לשבת בשקט ולהאזין לתזמורת הפילהרמונית".
המראיין ביקש בכל זאת לבוא לבית הקומפוזיטור, כדי להקשיב יחד איתו לערב, המלחין הסכים. הערב היה מוצלח במיוחד. היצירות נשמעו הפלא ופלא והעיתונאי לא הצליח להסתיר את התרגשותו מקסם הנגינה וטיב ביצועה המיוחד. אך המלחין ישב בפנים מכורכמות, מאוכזב בעליל.
"כל כך יפה! איזה יצירות נפלאות!" – תהה העיתונאי – "אז מדוע אתה לא מרוצה?"
"היה חסר להם כנר אחד מתוך 15 כנרים", הסביר הקומפוזיטור הישיש.
"וזאת מנין לך?"
"אני אומר לך. ליצירות שנוגנו היו דרושים 15 כנרים. היו שם רק 14 כנרים", פסק המלחין.
העיתונאי פתח במסע בירורים. התזמורת הפילהרמונית אישרה שיש להם 15 כנרים בתוך עשרות הנגנים שלה. ולא, אין סיבה לומר שדוקא בערב מוזיקלי כה חשוב חסר כנר אחד. העיתונאי לחץ שיבדקו שוב, והתשובה הגיעה. אכן ברגע האחרון לא חש כנר אחד בטוב. בערב נכחו 14 כנרים.
"איך ידעת?" – שאל העיתונאי – "אפילו אנשי התזמורת עצמה לא שמו לב לכך. גם מנצח התזמורת בכבודו ובעצמו לא שם לב. ואתה?"
"אני הוא זה שהלחין את היצירות. לכל אחד מעשרות הנגנים ישנם תווים מיוחדים, שרק הוא מנגן אותם. מדובר בהבדלים דקיקים, שאפילו בעלי שמיעה מוזיקלית מעולה לא יבחינו בה. חוץ ממני. אני הוא זה שהלחנתי את הסימפוניה ואני הוא זה שיודע בדיוק שלכל אחד, מכל עשרות הנגנים, תפקיד מיוחד משלו, לפעמים למספר שניות, לפעמים לחצי דקה. הם השמיטו את הקטעים של אותו כנר וכך הבנתי שהוא חסר. צר לי, אך היצירה כבר לא היתה מושלמת"…
הרב האמריקאי סיים את הסיפור שקרא זה עתה בעיתון ואמר לידידו: "אתה מבין? אולי לאנשים הפשוטים אין מושג ברור מהו תפקידו המדויק טובה', אינם יכולים להבין מהו בדיוק תפקידו הבלעדי של כל יהודי בתבל. אבל מי שיצר את כל היצירה המופלאה הזאת, יודע גם יודע איזה תו שייך אך ורק לי ולך ולכל יהודי באשר הוא"…
כעבור שנה שב אותו תלמיד חכם למקום הנופש וחיפש את חברו המבוגר. סיפרו לו בצער שהוא נפטר לא מזמן. "אבל דע לך" – אמרו לו – "שהוא למד תורה בהתמדה גדולה עד יומו האחרון, וכל יום, לפני שהתחיל ללמוד, הוא היה אומר בשמחה גלויה: "אני הולך לנגן כעת את החלק המיוחד והפרטי שלי ביצירה של הקב"ה".
"לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין פ"ד משנה ה)
"אין ספק כי אחר שנברא האדם יחידי ראוי שיהיה בו בשורש יצירתו דרך להבחין בין הפעולות המשובחות שיתלה בהן שלמות הנפש מזולתם"(ספר העיקרים מאמר ג)
1/239