"ותאמר גם לגמליך אשאב" (כד יט)
רבינו יונה כותב, כי במצוות גמילות חסדים לא די בעצם עשיית החסד, אלא יש להשקיע מחשבה איך ובאיזו צורה לעשות את החסד.
בהקשר לכך שמעתי סיפור נפלא על הסאטמר רב'ה זי"ע:
פעם נכנס אליו אדם שלא היה מחסידיו, וסיפר לו שהוא גר בדירה שכורה שבעל הבית הוא גוי, ומזה שלושה חודשים שלא היה לו מהיכן לשלם את דמי השכירות. בעל הבית הודיע לו כי אם עד מחר לא ישלם – הוא 'יזרוק' אותו מהדירה וינקוט כלפיו צעדים חמורים, כדי לאלצו לשלם את חובו.
הסאטמר רב'ה שאל אותו בכמה כסף מדובר, והלה השיב: "אלפיים דולר – עד מחר".
הרב'ה פנה לגבאי, ר' יוסל אשכנזי, והורה לו לתת לאיש אלף תשע מאות וחמישים דולר! הלה, כמובן, קבל את הכסף בשמחה ובששון.
לאחר שהלך שאל הגבאי את הרב'ה: "ילמדנו רבינו, אם כבר נתתם את רוב רובו של הסכום, מדוע לא נתתם לו עוד חמישים דולר, להשלים לסכום המלא?"
אמר לו הרב'ה: "בוא ואסביר לך. אם הייתי נותן לו את כל האלפיים דולר, כשהוא היה מגיע הביתה, ומספר לאשתו כי ביקש מהסאטמר רב'ה אלפיים דולר וקיבל אותם – אשתו הייתה אומרת לו: 'שוטה שכמוך, למה ביקשת רק אלפיים? היית צריך לבקש מהרבי ארבעת אלפים, והוא היה נותן לך'…
"מה עשיתי? נתתי לו רק אלף תשע מאות חמישים דולר, כדי שיראה שאיני יכול לתת יותר, וכך לא תהיינה טענות כלפיו בשובו הביתה".
מורי ורבותי! לא די לעשות חסד, צריך לעשות אותו מתוך מחשבה!
אספר לכם געוואלדיגע מעשה, על חסד מופלא של הטשעבינער-רב זצ"ל:
ברחביה היה יהודי מסכן ועלוב נפש בשם 'מנדל'. הוא שכנע את עצמו שהוא יודע לשיר יפה… בכל מקום שאליו הגיע – הוא היה נעמד ומתחיל להתחזן. הילדים היו לועגים לו ומחקים אותו…
שמע על כך הטשעבינער-רב, והתמלא צער על אותו יהודי מסכן.
מה עשה?
קרא לו לביתו ואמר לו: "שמעתי שאתה יודע לשיר יפה. תעשה עמי חסד ותשיר בפני".
מנדל פתח את פיו והחל לשיר. כשסיים אמר לו הרב: "יישר כח, ממש תענוג!". כדי להראות לו את שביעות רצונו, נתן לו מטבע והוסיף: "אבקש ממך, אם אתה יכול, בוא אלי גם מחר, כדי לשיר לפני שוב".
המילים החמות, וכמובן גם המטבע שבצידן, החיו את נפשו של אותו יהודי מסכן. למחרת הוא שב לביתו של הטשעבינער-רב ופצח בשיר.
גם הפעם הודה לו הטשעבינער-רב ונתן לו מטבע, וביקשו שיבוא מדי יום להנעים לו בקולו.
וכך מדי יום היה היהודי מגיע לבית הרב, שר לפניו ומקבל מטבע…
עד שבני הבית החליטו לשים קץ לטרחנות של אותו מנדל. אמרו לו: "ר' מנדל, אין צורך יותר לשיר בפני הרב, ניתן לך כל יום מטבע בלי שתצטרך לשיר"…
מאז הפסיק מנדל לשיר בפני הרב. כעבור מספר ימים, שאל הרב את בני ביתו: "מדוע הפסיק ר' מנדל לבוא?". סיפרו לו בני הבית שאמרו לו שיתנו לו מטבע בלי לשיר…
אמר הרב: "וכי את המטבע הוא צריך? הוא צריך לשיר, זה מה שמחייה אותו! תקראו לו מיד!".
כך חזר מנדל לשיר לפני הרב.
סיפר לי בחור, שפגש פעם את אותו מנדל ב'זכרון משה' והתעניין בשלומו, אמר לו מנדל: "אני ממהר, אין לי זמן, אני צריך לשיר אצל הטשעבינער-רב!"…
נשאלת השאלה: כיצד היה לטשעבינער-רב פנאי להקשיב למנדל, ולהתייחס אליו בכל יום? הרי סדר יומו היה עמוס?! – התשובה היא: כשמדובר בחסד עם יהודי – אין מושג כזה 'אין זמן'!
– – –
לאדם יש כוחות אדירים. אילו היה מודע להם – אולי היה משכיל לנצל אותם. אלא שהוא עצמו אינו מודע לכוחות האצורים בו.
לפעמים אדם נקלע למציאות מסויימת, ואז הוא נאלץ להפעיל כוחות עצומים כדי לשרוד ולהינצל, או כדי להתגבר על מבקשי רעתו. לאחר מכן כשהוא מתבונן בכל מה שהיה, ומסכם לעצמו את ההתרחשויות, הוא לא מבין איך היו בו הכוחות האלה, מנין שאב אותם? אכן הכוחות היו טמונים בו, הם לא נוצרו כעת מעצמם, אלא הוא פשוט לא היה מודע לקיומם.
הקלויזנבורגר-רב'ה, כידוע, ייסד את בית חולים 'לניאדו'. זה היה פרויקט גדול שדרש עזרה רבה מנדיבים. הוא פנה לנדיב אחד וביקש את עזרתו. אמר האיש: "רב'ה, אני אעשה מה שאני יכול".
תפס אותו הרב'ה ואמר: "אספר לך מעצמי: בצעירותי הייתי חלוש מאד. כשהייתי אברך צעיר הייתי סמוך על שולחן חותני בעל ה'עצי חיים' מסיגעט. התגוררתי בסיגעט ואמרתי שיעור לבחורים בישיבה. בדרך מביתי לישיבה רציתי לשאת את הגמרא, אך לא היה בי הכוח לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת. אם הייתי נושא את הגמרא בעצמי הייתי מתמוטט ונופל! נאלצתי לבקש את עזרתו של אחד הבחורים, שיישא עבורי את הגמרא. עד כדי כך הייתי חלוש כח!
אלא שכעבור כמה שנים פרצה מלחמת העולם. במשך תקופה הייתי במחנות עבודה, ונאלצתי לסחוב משאות כבדים. אז לפתע נוכחתי לדעת שיש לי כוח רב, פתאום אני מסוגל לעבוד שעות על גבי שעות ולשאת משאות כבדים. כשמוכרחים – יכולים!"…
(לקט מתוך יחי ראובן | הגדה של פסח)
