המהרי"ל דיסקין נמנע מללכת לכותל המערבי, כי פחד שיתעלף מרוב התרגשות

יש לפרש בטעם האיסור להיכנס כל השנה לקודש הקדשים, מפני שאם היה מותר להיכנס לשם כל השנה, לא היו נכנסים לשם בקדושה ובמורא כראוי והיו מזלזלים בקדושת המקום, ולכן אסרה תורה להיכנס לשם תמיד, כדי שכאשר הכה"ג יכנס ביום הכיפורים, ייכנס מותך פחד ומורא כראוי.

ומכאן יש לעורר כמה צריך לנהוג במורא ופחד כשנכנסים למקום קדוש כגון בית הכנסת וכדומה, וכ"ש שצריך מורא ופחד כשנכנסים לכותל המערבי שהוא המקום הקדוש ביותר שנשאר לנו וכל תפילות ישראל עוברים דרכו, ובעוה"ר היום מקילים ראש בקדושת הכותל ורוקדים ושמחים בו, והמקום שמיוחד לקב"ה לבכיות ודמעות על שריפת היכלו, נתחלל לרקוד ולשמוח בו, ואפילו חסידים בני תורה משתתפים בזה רח"ל.

ואין לנו מושג מהו גודל צער השכינה בכותל המערבי, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ"ח) שהקב"ה עומד בכותל המערבי ומיילל על חורבן בית המקדש עד שאבני הכותל נעים מרוב פחד הקב"ה שמיילל שם על חורבן בית קדשו, וא"כ היאך אפשר לשמוח ולרקוד בשעה ששכינת אלוקינו ית"ש נגדו ממש בצער כ"כ, והשל"ה הקדוש (מסכת שבועות, נר מצוה) כתב ששמע בעצמו בליל שבועות בת קול הקורא ואומר "זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם, ולא שחוק בפיכם, בזכורכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר", וכ"ש בזמנינו שרוב בית ישראל טעו מדרך ה', ופריצים נכנסים עד היכל אלוקינו יתב"ש ובתוכו ממש, הלוא הצער בלי שיעור וגבול, וראוי לנהוג שם בצער כמתו מוטל לפניו ממש, שהלא מולו ממש הבית חרב ושמם, והמקום מיועד לבכיות ודמעות על חורבן בית המקדש, ולתפילות ותחנונים לרחמי שמים על המקדש ועל עם ישראל, וח"ו לא ייראה ולא יימצא שם שמחה וריקודים.

וידוע שהגה"ק מהרי"ל דיסקין זצ"ל, לא הלך מעולם להתפלל בכותל המערבי ואע"פ שמקום דירתו היה בסמוך לכותל המערבי, ושמעתי לפני שנים רבות מגדול אחד זצ"ל שזכה עוד לשמשו ואחר כך את תלמידיו, שאצל תלמידי הגה"ק זצ"ל מקובל שהטעם שנמנע מללכת לכותל המערבי, הוא מפני שפחד שכאשר יגיע למקום יתעלף מרוב התרגשות, ולכן רק לעיתים תכופות היה מסתכל מחלונו על מקום המקדש, וזלגו עיניו מדמעות, אבל במקום הכותל ממש, רעדה אחזתהו והיה אצלו בגדר פיקוח נפש ממש, ומקובל שכשבא ארצה היה פעם בדרכו לכותל אבל בדרך נתעורר והתרגש מאוד ואמר, "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים, ועכשיו השכינה הקדושה בגלות ובצער ובוכה ומייללת", ומרוב בכיות ודמעות הרגיש ברע וחזר לאחוריו, ומעולם לא ביקר מאז בכותל המערבי.

בשנים האחרונות בונים ומחדשים את רחבת הכותל המערבי- לייפותה ולנאותה, וזהו נגד דין תורה- וכמבואר בגמ' במגילה (מגילה כ"ח ע"א) "בית הכנסת שחרב ועלו בו עשבים, לא יתלוש, מפני עגמת נפש", ומבואר שאדרבה צריך להניחו בחורבנו כדי שהרואים ירגישו בחורבן ויבקשו עליו רחמים, וכ"ש שאין לייפותו ולנאותו לטשטש את חורבן המקום. וכהיום החלו לבנות ולחדש מקום דירת צדיקים בחוץ לארץ שנחרבו, ומדמים שזהו מצווה גדולה, בשעה שאפילו הר סיני לא נתקדש אחרי מתן תורה- וכמו שנאמר (שמות י"ט, י"ג) "במשוך היובל המה יעלו בהר", ולא שמענו מעולם שבתיהם של גדולי ישראל- הגר"א והגרעק"א והנודע ביהודה ושאר גאוני ישראל, נהפכו ל'מקומות הקדושים' לאחר פטירתם, ורק קברם בלבד נשאר מקום קדוש המסוגל לתפילה, אבל בית דירתם בחייהם נתרוקן מקדושתו לאחר פטירתם, ודבריהם הם זכרונם ולא בתיהם, וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה) "אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם".

(מתוך גליון 'מאמר שבועי' מפי מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א)

(פרשת אחרי מות- קדושים תשעח)