הייתי אצל הרב מפוניבז', ושאלני: "איך תסביר את הפסוק, דוד המלך מבקש לשבת בבית ה' כל ימי חייו לחזות בנעם ה', ולבסוף אומר: "ולבקר בהיכלו", ביקור גרידא. הלא השתכן שם, ולכל ימי חייו!"
הכרתי אותו, וחיכיתי: "יודע אני שיש לכם תרוץ. תאמרו, ואדרשנו בשמכם", אז הנה, מקיים אני את הבטחתי.
אמר: "את התרוץ הבנתי בלונדון. יש שם מוזיאון ובו כתבי יד נדירים מימי רבותנו הראשונים. הם ספונים וטמונים ושמורים מכל משמר. לא לכל אדם ניתנת הרשות לראותם ולא בכל עת. יש להרשם, ולהוכיח שאתה בעל ענין, רב או חוקר, לציין באיזה כתב יד מעונין אתה לעיין, וקובעים לך זמן, לעשרים דקות בלבד.
גם אני בקשתי להזין עיני בכתבי הראשונים. הלכתי ומצאתי שם חוקר שהגיע מאוסטרליה. טס עשרות שעות, הגיע בשבוע שעבר, התאושש במשך יומיים ועכשיו מחכה הוא שהשערים יפתחו. ואכן נפתחו, והזמנו פנימה. הספרן הניח על השולחן האחד את הכתבים שביקשתי, ועל השולחן האחר את הכתבים שהלה ביקש.
אבל היינו באמצע השיחה. הלה מסידני, ובסידני יש לי מכרים, והוא מכיר אותם, ידיד קרוב. אז מה שלומם, ומה חדש אצלם –
אבל לא יעלה על הדעת להמשיך בשיח. יש לנו עשרים דקות, ועלינו לנצלן. עלי להסתגל לכתב, לעיין, למצוא דבר חידוש, לדלות מרגליות. בעוד עשרים דקות יבוא הספרן ויקח את הכתבים, האוצר יגנז, וההזדמנות הנדירה תחלוף.
כזו צריכה להיות הרגשת בן הישיבה בשבתו ליד הגמרא!
שלא יאמר לעצמו: אהיה 'רבי עקיבא איגר' שעה מאוחר יותר. כי השעה הזו לא תחזור, תחלוף לבלי שוב. אתה תהיה ל'רבי עקיבא איגר' שעה פחות! כל שעה, כל עשרים דקות, הם ביקור חדש, ביקור בפני עצמו!
(מתוך והגדת אלול)