"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן… רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית מ"ח, ו')
ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצ"ל, אמר לי: "דע לך, הכרתי שני צדיקים בדור שעבר שהיו גדולי עולם, ושניהם היו מיוחדים במידת השתיקה".
הראשון היה ה'חפץ חיים', שהיה מסתיר את עצמו ונוהג בצניעות ובענווה יתירה. הוא נהג ללכת בעצמו למכור את הספרים שכתב, איש לא ידע שהוא עצמו כתב את ה'משנה ברורה'. אנשים היו מכנים אותו 'מוכר הספרים'… הוא גם היה נראה פשוט, בלי שום פריט לבוש רבני. פעם ארע שנסע בעגלה, ותוך כדי נסיעה הזכיר העגלון את ה'חפץ חיים' ודבר בשבחו. ה'חפץ חיים' שמע את דבריו והגיב בביטול: "נו, גם כן צדיק"… העגלון נחרד, כיצד מדבר הנוסע שלו? איך הוא פוער את פיו נגד קדשי ישראל? הוא גער בו: "שתוק, וכי יודע אתה מיהו החפץ חיים?". והנוסע המשיך להתחצף: "הוא בשר ודם, כמוני וכמוך"… העגלון לא יכול לשאת יותר את הזלזול, וזרק אותו מן העגלה באמצע הדרך…
בשבת שלאחר מכן הגיע העגלון לשבות בעיר מסויימת. הודיעו כי ה'חפץ חיים' יבוא לדרוש שם, ובהתרגשות גדולה המתינו כולם לדרשתו. כשראה העגלון כי הדרשן הוא לא אחר מאשר הנוסע שאותו זרק מן העגלה, התעלף במקום…
ה'חפץ חיים' הנחיל לעולם כולו את הענין של 'שמירת הלשון' והזהירות מדיבורים אסורים, והוא עצמו היה סמל ודוגמא ליכולת לשתוק, להצניע עצמו ולא לומר מה שאצל כולם יוצא מיד החוצה.
האדם השני שאותו ציין רבי יהודה צדקה, היה ה'כף החיים', רבי יעקב חיים סופר זצ"ל. הוא היה יושב ולומד בבית הכנסת 'שושנים לדוד', ואף אחד לא שמע אותו. במשך קרוב לארבעים שנה נהג לשבת ולכתוב דברים, והכל בשקט ובצנעה. "והנה" – סיים הרב צדקה – "לאחר פטירתם, שים לב מי הם 'ראשי המדברים' בעולם? ה'משנה ברורה' ו'כף החיים'… אי אפשר לזוז בלעדיהם!".
אתה רוצה ללמוד 'שלחן ערוך'? – אתה פותח מיד 'משנה ברורה'. בלי זה אי אפשר להבין. הוא מביא לך את הרמ"א, את ה'מגן אברהם', את ה'חיי אדם' – ים של פוסקים ובאור הלכה, ודרך זה אתה למד על היקף הגדלות של אותו אדם צנוע, שלא דיבר על עצמו מעולם. ה'כף החיים' הותיר אחריו אוצר בלום של שמונה כרכים על 'אורח חיים', ועוד שני כרכים על 'יורה דעה' – חבור הלכתי שהוא אחד החשובים והמרכזיים ביותר לעדות המזרח, ועוד ספרים נוספים.
דווקא מי ששותק זוכה לעלות למדרגות עצומות, ולהשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו!
רחל אמנו, שהייתה מיוחדת בשתיקתה, זכתה שדווקא קולה הוא זה שנשמע. היא זכתה לצעוק על גלות בניה, והיא זו שבוכה עליהם מדי לילה בלילה: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". וקולה נשמע! "כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך… ושבו מארץ אויב".
היא, שהיתה שותקת, היא היחידה שקבלה את רשות הדיבור! לה, ורק לה, הקב"ה שומע!
(מתוך' דורש ציון' ויצא)