ב"ה
שמעון ברייטקופף
חורף, תש"ל.
מטבח ישיבת 'כרם ביבנה'.
זו הפעם הראשונה שיוסי הצעיר, תלמיד שיעור א' בישיבה, נכנס למטבח הישיבה. חודשים ספורים חלפו מאז שהוא נכנס כתלמיד מן המניין במוסד החינוכי החשוב, וכבר הוא מוצא את עצמו בתפקיד האחראי על הכשרות במטבח. לא לחינם הוא נבחר לתפקיד היוקרתי. הנושא אינו זר לו.
אביו, הגאון רבי שמעון אפרתי זצ"ל, מכהן באותם ימים כראש מחלקת הכשרות ברבנות הראשית, ולכולם ברור שאם יש בחור אחד ששבילי הלכות הכשרות מוכרים לו כשבילי ביתו – זה הבחור החדש שזה מקרוב בא. הוא החליק אפוא אל התפקיד בטבעיות כמעט גמורה.
במטבח עומדת המבשלת. אישה צדיקה, שעברה גיא צלמוות. מספר מקועקע על ידה, כמו להזכיר לה בכל רגע את אימי הצורר הנאצי שהכחיד את כל משפחתה ורק את נפשה הותיר לה לפליטה. אחרי המלחמה שבה איבדה הכל, היא נשארה עם דבר אחד: האמונה התמימה בבורא עולם והדבקות בכל המנהגים שראתה בבית אביה.
את הבחור הצעיר והנמרץ – המבשלת מקבלת בשמחה גדולה. מי כמותה רוצה להוסיף כשרות, להוסיף הידורים, להתרחק מכל נדנוד עבירה.
כשיוסי הצעיר ניגש לערמת הירקות ומעשר מהם, הוא שם לב שהמבשלת מתכווצת בחוסר נוחות. היא, בעדינותה, לא מוציאה מילה אחת מהפה, אבל בחושיו הרגישים הוא שם לב שהפעולה אינה נוחה לה. עובר שבוע, חולפים שבועיים, וכשהוא רואה שמדובר בדפוס שחוזר על עצמו – הוא מחליט לברר מה הסיפור.
"הרבנית", הוא שואל, "אני רואה שאת לא מרוצה מזה שאני מעשר את הפירות והירקות. למה?"
"ביני לביני חשבתי", הוא מספר, "שאולי בגלל מה שעברה בשנות השואה, עם כל המראות של אנשים שרעבים לפיסת לחם וניזונים מקליפות תפוחי אדמה – כואב לה הלב שזורקים אוכל לפח.
"לא", היא אומרת בדמעות. "אני מפרישה כאן חלה מכל בצק. גם אם הוא לא בדיוק כשיעור הפרשת חלה. אבל דבר אחד כואב לי: אבא שלי מעולם לא עישר פירות וירקות, אתה יותר צדיק מאבא שלי? אבא, שמסר את נפשו על קדושת השם?!"
לקח ליוסי הצעיר לא מעט זמן להסביר למבשלת, שמעשר פירות וירקות הוא מצווה שנוהגת רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ, המצווה פשוט לא קיימת ולכן האבא שלה, שבטח היה צדיק יסוד עולם, לא עישר את הירקות שנכנסו אליו הביתה.
*
שנים לאחר אותו דו־שיח עם המבשלת הקשישה ב'כרם ביבנה' – אנחנו יושבים בחדר לימודו של הגאון רבי יוסף יקותיאל אפרתי.
הקירות הארוכים שבקומת המרתף בביתו של הרב, עמוסי ספרים. הרב יושב מצידו השני של השולחן, על פניו ההדורות נסוכה שלווה שמסתירה את כל הסערות המתחוללות בחוץ, לרבות מהלכים ציבוריים חשאיים אשר בהם הוא מעורב. הרב מדבר כמעט בשטף על מפעל חייו: עידוד וחיזוק עם ישראל לקיום המצוות התלויות בארץ.
הוא מחזיק באחת ממערכות הכשרות הגדולות בארץ, משמש כשליח של גדולי ישראל למשימות מיוחדות, והטלפון שלו מצלצל כל העת כשמעבר לקו ניצבים אנשים עם שאלות הלכתיות סבוכות שזקוקות למענה.
חוץ מכל המטלות השוטפות שמוטלות על כתפיו כאיש אמונם של גדולי ישראל – הוא עומד בראש אימפריה תורנית שעוסקת, איך לא, במצוות התלויות בארץ. עשרות אברכים שוקדים מבוקר עד ליל ומלבנים יחדיו את המצוות התלויות בארץ, על ההיבטים המעשיים היורדים עד לשורשי השדות ולענפי הפרדסים הנטועים בארץ הקודש.
הרב אפרתי מדבר בהתלהבות, בעצימת עיניים ובקול בטוח. "כשהתחלנו להתעסק במצוות ארץ ישראל, עמדו לנגד עינינו דבריו של בעל ה'חפץ-חיים' זצ"ל, שהתבטא כי סדר קדשים כמוהו כמת-מצווה שאין משגיחים עליו".
'אוהב את ארץ הקודש'
ההתחלה הייתה מזערית. "כדי להסיר את החלודה שהצטברה בנוגע להלכות אלו – פתחנו כולל של עשרה אברכים שיתחילו להתעסק בזה", הוא מספר. "האברכים נדדו ממבנה עראי אחד למשנהו, והיו ימים שנאלצו לחפש עשירי למניין. במקביל הוקמה 'קרן המעשרות' המאפשרת למנוייה לחלל את מעשרותיהם בדרך נכונה ומבלי להזדקק לפרוטה חמורה. שבעים מנויים היו לקרן בחיתוליה, היום היא מונה אלף ראשי בתי אב. בנושא זה הייתה בעבר בורות גדולה, גם בחוגים שנחשבו שומרי תורה ומצוות".
אם היום השיעורים של הגר"י אפרתי נשמעים בצימאון בכל רחבי הארץ – בתחילת הדרך איש לא הבין על מה מדובר. "נכנסנו לתחום שהיה עלום עבור רבים בציבור, והיה עלינו להשריש בציבור את מצוות תרומות ומעשרות. פעלנו בעקביות. אי אפשר בלילה אחד לשנות עולמות. אצלנו בישיבות אמרו באירוניה, שכל אחד רוצה להיות 'גדול' בלילה אחד, לישון באותו לילה שעות וגם לאכול חמש ארוחות ביום… זה הרי בלתי אפשרי. היה צריך לעשות סדר ולעמול על כך. להשריש ביהודים שומרי תורה מושגים שלא שמעו בבית, בגולה. על הפרשת חלה שמעו. על תרומות ומעשרות – לא שמעו".
מדוע אתם נקשרתם לנושא?
"ללא ספק מדובר באהבת ארץ הקודש שקיבלתי בבית. אני אוהב את ארץ הקודש. קיבלנו מבורא עולם מתנה ושמה ארץ ישראל ואנו חייבים לשמור עליה, על פי הכללים שהקב"ה נתן לנו. הכללים איך לנהוג בארץ ישראל הם הוראות השמירה על הארץ. הם באו ביחד עם ארץ הקודש. הגלות הארוכה השכיחה מאיתנו את המצוות, ועכשיו אנחנו צריכים להתאמץ ולהזכיר לכולם במה מדובר.
"אתה חושב שאהבת ארץ ישראל הייתה אצל הרצל או ז'בוטינסקי?! וכי המהרי"ל דיסקין, להבדיל, היה פחות אוהב ארץ ישראל מהם?! אלא מאי, היה נתק גדול מאז חורבן הבית, ויותר מאוחר מתקופת ה'בית יוסף' לא היה יישוב מסודר ותורני בארץ ישראל. ה'חיי-אדם' יושב בווילנה וכותב על עצמו שהוא רוצה להעלות לארץ ישראל, אבל הוא מרגיש כמו חייל שחושש כל הזמן שמא ייפגע כבוד הממלכה. הוא גם חושש שמא יבוא ולא יֵדע איך לנהוג בה בכבוד ואז יחויב במיתה. זו אהבה גדולה וזו אחריות כבדה".
מאז הימים שבהם עישר ירקות במטבח הישיבה, התחוללה מהפכה של ממש בתחום. דומה שהיום אין אף טבחית בישיבה שתתפלא לראות משגיח המעשר את הפירות והירקות. אבל עדיין המלאכה לא הושלמה.
להבדיל מבשר ועופות, עליהם יש מסורות של אלפי שנים מכל גלויות ישראל – המצוות התלויות בארץ נזנחו במשך השנים שבהן הוגלו היהודים מארצם. "המצוות הללו עדיין לא הוטמעו בציבור. גם מסורת הפסיקה חסרה, והשאלות הסבוכות שצצות מדי יום מצריכות התייעצות יום יומית עם גדולי ישראל".
מתי הרב מתחיל להתעניין בנושא לראשונה?
"אני חושב שמילדות נמשכתי לנושא הזה", הוא מספר בשיחה. "זה היה נושא שקרוב לליבי. אמנם, אין מה להשוות בין המודעוּת של פעם לזו של היום, אבל עדיין זה נושא שצריך חיזוק גדול. צריך להבין: זה חלק אינטגרלי מהתורה הקדושה, זה החלק המעשי שלה. אני רואה בזה שליחות גדולה – ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר ולעורר יהודים, וברוך ד' אני רואה היענות גדולה".
סגולה להינצל מהגלות
הרב בטח יודע שכיום כל מצווה צריכה להיות מלווה באיזו הבטחה. 'נותנים צדקה ורואים ישועות', 'מקדימים שמירת שבת – וזוכים לילדים צדיקים', וכן הלאה. מה מקבלים שומרי המצוות התלויות בארץ?
"קודם כל, אנחנו מקיימים מצוות כי הקב"ה ציווה אותנו, לא בשביל לקבל פרסים. אבל אם כבר מחפשים ישועות – לא חסר בכלל. חז"ל מלמדים אותנו, שהגלות הגיעה לישראל בגלל שלא קיימו את המצוות התלויות בארץ. אנחנו יודעים שמידה טובה מרובה על מידת פורענות פי חמש-מאות, ברור לכל שככל שנתחזק במצוות האלה, זה יחזק את יישוב ארץ ישראל, יקרב את הגאולה השלמה. איזו זכות קיום יש לנו כאן בארץ אם אנחנו לא מקיימים את המצוות התלויות בה?
"כל בר דעת רואה שאנחנו יושבים פה על חבית חומר נפץ. מסביבנו יהום הסער. כל יום שעובר שאנחנו יושבים כאן בנחת – הוא נס גלוי, והנס הזה צריך תחזוק. איך מתחזקים אותו? באמצעות חיזוק סיבת הקיום שאנחנו כאן. קיום המצוות".
אבל יש תחושה שהרב 'גנב' את כל המצוות. היום, יהודי הולך לחנות, קונה פירות וירקות בהכשר מהודר ואין לו סיכוי לקיים אף מצווה. הוא לא צריך לעשר דבר, העיקר יש חותמת ואפשר לסמוך. רק החקלאים נשארו עם הזכויות…
"יישר כוח על השאלה. השאלה הזו נובעת מבורות. אנשים חושבים שהמצוות ניתנו רק לחקלאים ולוועדי הכשרות – וזה ממש לא נכון. אני אומר לכולם: גם אם אתה קונה ירקות בהכשר הכי מהודר, רצוי מאוד שתפריש שוב תרומות ומעשרות".
אז בשביל מה אנחנו מקפידים לקנות בהכשר מהודר?
"אתה יודע מה – אולי אני פוגע קצת בעצמי. אני זוכר שדיברתי פעם בפני אברכים ואמרתי להם, שיש עניין שכל אחד מהם יפריש תרומות ומעשרות אצלו בבית. אחרי תקופה הגיע אלי יהודי ואמר לי, שהאברכים יצאו עם מסקנה שמי שקונה ירקות מהדרין יכול לאכול, אבל מי שקונה ירקות בכשרות שלי – צריך להפריש שוב תרומות ומעשרות.
"חייכתי", אומר הרב אפרתי. "כנראה אנשים שומעים מה שהם רוצים לשמוע".
"לְעַשֵׂר שוב בבית"
הרב אפרתי דופק על השולחן. ניכר שהנושא עומד בנפשו ממש.
"אני מדבר", הוא אומר, "על העיקרון שהוא לקיים את המצווה בהידור ובשלמות. אני זכיתי להיות קרוב למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אני חושב שהנקודה הכי בולטת אצלו הייתה המלחמה על הזמן. הוא נאבק על כל שנייה של לימוד תורה. לא היה דבר שציער אותו יותר מביטול זמן. אבל תמיד כשהגיעה תוצרת חקלאית אליו הביתה – הוא היה יוצא לכיוון המטבח ומפריש תרומות ומעשרות.
"הוא לא עשה קיצורי דרך. לא הסתפק בנוסח הקצר, אלא אמר את כל הנוסח, באידיש, וזה לקח לא מעט זמן. פה, הוא לא חשש לבזבוז זמן, הוא לא דאג על 'בל תשחית' של הירקות – ולא הסתפק בהכשר המהודר שאותו הקפיד לצרוך. אפשר להסביר בדיוק למה, ואולי נתייחס לזה בהמשך בקצרה, אבל השורה התחתונה היא שאם יהודי כמו מרן הגרי"ש אלישיב לא חס על זמנו והיה מקדיש למצווה הזו דקות ארוכות כל כמה ימים, כל אחד מאיתנו יכול גם 'לגנוב' מעצמו כמה דקות ולעשר את הפירות והירקות".
האמת, זה נשמע כמו חומרה שלא מתאימה לכלל הציבור. משהו באמת שמתאים לגדולי התורה, לא לאנשים פשוטים שבקושי מסתדרים עם המצוות הקיימות.
הרב אפרתי מחייך. "אחד מגדולי התורה הגיע אלינו לבית מדרש, לעיתים תכופות, לדבר על ענייני מצוות התלויות בארץ. לפני אחת הדרשות שלו, נכנסתי אליו הביתה וביקשתי ממנו שידבר על החשיבות שיש בהפרשת תרומות ומעשרות בבית של כל אחד. סיפרתי לו שאני מסתובב בשווקים ואני רואה שכל נושא הפרשת תרומות ומעשרות מאוד בעייתי, ויש חשיבות גדולה לעורר על העניין. הוא הסכים בשמחה.
"כשהגיע לשיעור, הוא פתח ואמר: 'אני אגיד לכם את האמת, ביקשו ממני לדבר על כך שעל כל אחד יש חובה להפריש בבית. אבל אני צריך להגיד את האמת, במיוחד בפני תלמידי החכמים שיושבים פה. עשיתי בירור עם המשגיחים בכמה ערים' – תוך שהוא מציין את שמות הערים – 'ואמרו לי שמפרישים תרומות ומעשרות כהלכה, ולכן, למרות הבקשה המנומסת – אני אומר את דעתי שאין צורך להפריש ירקות בכשרות מהודרת'.
"מכיוון שהכרתי את השטח טוב, במיוחד בערים שהרב ציין בדרשה, ידעתי שהמשגיחים איתם הוא שוחח רחוקים מלדעת את ההלכה על בוריה. הם העידו שהכל בסדר, לא מרשעות ח"ו, אלא פשוט מבורות. מחוסר ידיעה.
"אני אתן דוגמה קצרה מאותן ערים: הרבה סוחרים מקפידים מאוד על מצוות הפרשת תרומות ומעשרות. אמרו להם שמי שמעשר – מתעשר – ומי לא רוצה להתעשר? אבל מה קורה שמחיר של הבצל עולה מאוד? אה, כאן כבר חבל על הכסף. מה עושים? נותנים עגבניות במקום הבצל ובטוחים שיצאו ידי חובה.
"וזו לא הבעיה היחידה. ברוב המקומות עושים הפרשה מרוכזת, ככה 'לפי העין', והרבה פעמים לא נותנים כמו שצריך. יש גם חברות שהן בבעלות של גויים ומינוי השליחות שלהן לא תופס. ועוד אין ספור בעיות שגם מערכות כשרות רציניות לא יכולות לפתור. את כל הבעיות האלה אפשר לפתור ממש בקלות. כל אחד מעשר קצת יותר מאחד חלקי מאה בבית, ויוצא ידי חובה למהדרין".
"הבוּרוּת חוגגת בכל מקום"
איך, שאלנו, בכל המצוות אנחנו רואים הידורים על גבי הידורים: מַצות, אתרוגים, שמן זית זך להדלקה בחנוכה ועוד ועוד, ודווקא כאן, במצווה דאורייתא – הציבור אדיש.
"זה פשוט מאוד. אין לנו 'מסורת' על זה. על שמירת שבת נכתבו במשך אלפי שנים שו"תים שעסקו בכל הבעיות שיש ועלולות להיווצר. ככה בשחיטה ובארבעת המינים. הנושא של מצוות התלויות בארץ הוא נושא חדש, נטול מסורת, השאלות מאוד מסובכות ויש בורות גדולה".
עד היום לא שמענו רבנים של ועדי כשרות שאומרים שצריך שוב למלוח את הבשר. פתאום לשמוע כזו הוראה מהפכנית – שצריך לעשר שוב בבית – זה לא פשוט.
"צריך להבין שהבוּרות קיימת לא רק בקהל, אלא גם בקרב משגיחי הכשרות. אני זוכר שבתחילת דרכי הגעתי לכינוס עם משגיחים ואחד מהם אמר לי בגאווה: בשביל לעבוד כמשגיח, צריך מסירות נפש. אני הנהנתי בהסכמה. אבל המשגיח המשיך בהתלהבות: אני מפריש חלה כל יום במאפייה גדולה. הבוקר, בעל המאפייה, קיבל בשורה כלכלית מצערת בבוקר והחליט בתגובה לא להפריש חלה באותו יום. נו, מה הרב חושב, שוויתרתי? איפה. הפוך בדיוק. הוא הסתובב, אני לקחתי חתיכה מהבצק והפרשתי. זה מה שאני אומר – צריך מסירות נפש.
"הייתי בהלם. אמרתי לו: המצווה היחידה שאתה יכול לקיים עכשיו, זה 'והשיב את הגזלה'. בלי אישור של הבעלים, אתה פשוט גזלן. וגם לא קיימת שום מצווה, כי אפשר להפריש חלה רק ברשותו או בשליחותו של בעל הבית.
"אני יכול לספר סיפורים שממחישים את חומרת הבעיות שקיימות, מכאן ועד לגיליון של ראש השנה, אבל כל בר דעת מבין שאם בנושאים של שחיטה יש דרישות מינימליות מהמשגיחים והשוחטים, כאן התחום פרוץ לגמרי. כל אחד חושב שהוא יכול להיות משגיח, וזה עצמו יוצר הרבה בעיות.
"אני אספר סיפור: לפני כמה שנים ראיתי מודעת אבל ברחוב של אישה שהייתה חולה במחלה ל"ע, והייתה מגיעה להתברך ממורי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לעיתים תכופות. ניחום האבלים היה ממש קרוב והחלטתי לעלות לנחם. מהר מאוד הבנתי שהשם היה דומה, אבל זו לא האישה המדוברת, אבל כנראה משמים זימנו אותי לשם.
"מכיוון שכבר ישבתי במקום, שאל אותי אחד האבלים אם אני הרב אפרתי מהכשרות. אחרי שעניתי בחיוב, סיפר האח של הנפטרת שאמא שלהם הייתה המנקה בבית מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. היא נהגה לספר להם, שבכל פעם שהיו מגיעים פירות לבית הרב, הם היו מחכים עד שהרב היה חוזר הביתה, וכשהוא היה חוזר היה נותן להם רשות – ואז היו מעשרים.
"האח, שהיה נראה כבן תורה מופלג, עבד לפרנסתו כמשגיח כשרות במפעל גדול. הוא שאל אם אני יודע מה המקור של המנהג לבקש רשות בכל פעם מבעל הבית לעשר את הפירות. הסברתי לו, שאי אפשר לתת רשות על דבר שלא בא לעולם, והרשות שהרב נתן שבוע קודם, לא תופסת על עכשיו.
"ראיתי שהוא בהלם.
"'כל פעם שאני מפריש אני צריך רשות מבעל הבית?' הוא שאל.
"'ודאי', אמרתי.
"זה היה יהודי תלמיד חכם, ששימש המון שנים כמשגיח כשרות בוועד כשרות נחשב, והוא לא ידע שצריך לקבל רשות בכל פעם מחדש. זה יכול להמחיש כמה בעיות יש בנושא הזה שאנשים אפילו לא יודעים עליהן".
"מקיימים מצוות בחדווה"
הרב אפרתי ביקש שלא לדבר על פוליטיקה. כיבדנו את בקשתו. לכן, הופתענו כאשר במהלך השיחה ביקש הרב לנקוט דוגמה מעולם הסקרים.
"אני רוצה להגיד משהו באווירת הימים", אמר הרב ל'משפחה'. "אם היה סקר שמגלה שתשעים אחוז מהציבור רוצה אחדות – מה היו עושים? פותחים כבר 'לחיים'. הרי אין קונצנזוס גדול מזה. אבל בסיפור שלנו – אנחנו רואים משהו אחר. רבי יוחנן כהן גדול יצא לסקר סטטיסטי בקרב העם. הוא רצה לבדוק איזו מודעות יש לנושא התרומות והמעשרות בקרב העם שבשדות.
"הוא קיבל תוצאות פנטסטיות. כל תלמידי החכמים מקפידים על ההלכות, קלה כחמורה. בקרב עמי הארצות המצב גם מצוין. תרומה גדולה כולם מפרישים ללא יוצא מן הכלל. מעשר ראשון, נותנים תשעים אחוז.
"נו, היה צריך לעשות 'לחיים' גדול, לא?
"מתברר שממש לא. חז"ל אומרים שמי שלוקח ירקות מעם הארץ צריך להפריש שוב, למרות הנתונים המדהימים שהיו אז בעם. ובכלל, יש היום יותר מסברא שהחיוב שלנו הוא מדאורייתא. רוב העם היהודי כנראה נמצא היום בארץ ישראל. אבל גם אם לא נקבל את זה, אנחנו ודאי חייבים כמו בתקופה של רבי יוחנן כהן גדול".
אולי צריך לדאוג שבישיבות יקדישו לזה יותר זמן. שיהיו 'סדרים' שעוסקים במצוות התלויות בארץ.
"אני לא מותח ביקורת על אף אחד. אני חושב שהתפקיד שלי הוא ללכת ממקום למקום ולעורר על העניין. יש היום ברוך ד' ב'קרן המעשרות' למעלה מ- , חברים שמקפידים להפריש בבית, וברוך ד' זה הולך וגדל. אני רואה את השאלות שזורמות לבית ההוראה שהקמנו, שאלות מסביב לשעון ורואה שעם ישראל חוזר לכור מחצבתו. הציבור מבין את החשיבות של הנושא.
"ואם כבר בסיפורים עסקינן, הנה עוד אחד טרי, מהתקופה האחרונה: אחד המו"צים שלנו קיבל טלפון לא שגרתי בשעה בלילה. מאחורי האפרכסת הייתה אישה שביקרה באותו יום אצל אחיה שגר במושב במרכז הארץ.
"הילדים ירדו לגינה של האח, ושתלו ביחד מלפפון ועגבנייה. היא חזרה הביתה וחשבה אולי זה כלאיים שהם שתלו את שני הזרעים ביחד. היא התקשרה אלינו ושאלה מה ההלכה. המו"צ אמר לה שזה אסור. השעה הייתה מאוחרת, אבל היא לא חיכתה אפילו שנייה אחת. היא העירה את אחיה, סיפרה לו על הפסק, אחיה העיר את כל הילדים וירדו ביחד בשמחה לעקור את הזרעים ולקיים את המצווה. זה עם ישראל של היום. לא צריך לדבר רק על הבורות, אלא גם על השמחה והחדווה שאנשים מקיימים את המצוות".
טוב, השתכנענו. מה אנחנו עושים למעשה. איך אני מתחיל להפריש עכשיו? מה אומרים, איך עושים?
"יש לי קרובת משפחה מבוגרת. אישה צדיקה מרבים. תלמידה של מייסדת 'בית יעקב' מרת שרה שנירר. המטבח אצלה מהודר עם כל ההידורים. היא מולחת את הבשר לבד, עד שלפעמים לא נשאר בשר. יש רק מלח. היא לא שמעה על נושא תרומות ומעשרות, ולחנך מחדש בגיל מבוגר – זה לא קל. אמרתי לה: 'בואי נעשה משהו פשוט: בכל פעם שאת חוזרת מהשוק, את מורידה אחוז אחד מכל ירק. מכל בצל תורידי חתיכה אחת קטנה, ותגידי את הנוסח המקוצר: כָּל הַהַפְרָשׁוֹת (התרומות והמעשרות) וְחִלּוּלֵי מַעֲשֵר שֵׁנִי וּרְבָעי יָחוּלוּ כַדָת כְּמוֹ שֶׁכָתּוּב בַּנוּסָח לִמְנוּיֵי הַ'קֶרֶן לְחִלּול מַּעֲשֵר שֵׁנִי'.
"עשיתי לה מנוי בקרן המעשרות – וזהו. זה כל הסיפור. זה כל המאמץ שזה דורש מאיתנו. 'קרן המעשרות' כבר עושה עבור המנויים שלה את כל התהליך עם כל ההידורים האפשריים.
"לסיום, אני רוצה להדגיש דבר חשוב: אם יהודי מקפיד לקנות ירקות ופירות בכשרות מהדרין – אני לעולם לא אגיד לו שהוא חייב להפריש בבית. אני כן אגיד לו שראוי לעשות ככה".
מה היעד שלנו? איך נדע שהצלחנו בהעברת המסר? שיהיו מאה אלף מנויים לקרן?
"הקרן כאן היא לא העניין. אם כל היהודים שומרי התורה והמצוות יתחילו להפריש תרומות כהלכה – הצלחנו בגדול. כל פיתרון שהם ימצאו הוא מצוין מבחינתי. אין זמן יותר מתאים לקבל קבלה כזו, מראש השנה לאילנות. אני בטוח שמי שיקבל על עצמו יראה ברכה והצלחה גדולה בכל העניינים".
(משפחה)
1/418