במעשה המופלא שלפנינו, שסופר לנו על ידי בעל- המעשה המתגורר בשכונת רמת אהרן, יש מסר חד כתער, עד כמה חמורה היא הפגיעה ביהודי, בן למלך מלכי המלכים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד. על המלמדים והר"מים, וכל מי שמתעסק בחינוך, לקרוא את השורות הבאות בעיון רב, ולהחדיר את הלקח והמסקנות לליבם, ולהבין שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר.
כל הפרטים שיסופרו כאן הינם מדויקים ביותר, וגם בעל – המעשה שסיפר לנו את הדברים השתדל לדייק בדבריו ובמילותיו, ולא לסטות כהוא זה ממה שאירע. הסיפור כולו עבר בביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ובכל מהלך ההתרחשות ובכל שלב ושלב הקפיד בעל המעשה לשאול את פי מרן שליט"א מה לעשות וכיצד לנהוג.
האיש המתגורר כאמור ברמת אהרן, מספר לנו את המעשה בקול נרגש עד מאד. למרות שעברו כבר מספר ימים מאז המקרה/החלום, הוא נשמע נסער עד עמקי נשמתו. 'חשוב לי שהדברים יועברו לציבור, כיון שאפשר להקיש מהם על מעשים רבים הנעשים בזמננו', הוא אומר.
נרעדתי אל ליבי
לילה אחד, הוא מספר, והנה אני רואה בחלומי את הוריי, את אבי ואימי יחדיו, יחד עם סבתי ובני משפחה נוספים שכבר נפטרו לבית עולמם. פניהם היו מאירות, ואבי המנוח פונה אלי ואומר כהאי לישנא: 'רוצים להזמין אותך לבירור בבי"ד של מעלה, בעניין מי שפגע בך לפני 43 שנים'.
לפני שהספקתי להחזיר תשובה, ממשיך אבי ואומר ש'ביקשו להזמין אותך כבר לפני שנתיים, אבל אז היית רק בן 58. עכשיו, משמלאו לך 60 שנה, רוצים להזמינך לבירור'.
בשומעי את הדברים, נרעדתי אל ליבי, ואמרתי להם שאינני רוצה להגיע, כי חוששני שישאירו אותי שם…
ההורים הרגיעו אותי ואמרו לי בפנים מחייכות, ש'כל כך טוב כאן, שיתכן שכשתגיע – תרצה להישאר, אבל עדיף שתישאר למטה' – – – כך, במדויק, היו הדברים.
השבתי לאבא שלי שאינני רוצה להגיע, אבל הוא, שם למעלה, אמר שבכל אופן רוצים להזמינני לבירור, 'כיון שהאדם היחיד שיודע את הפרטים במדויק, זה אתה, בהיותך בעל – המעשה'.
'אז מה אעשה'? – שאלתי.
'תפנה לרב ותשאל מה לעשות', אמר אבי.
'לאיזה רב לגשת'?
'להרב קנייבסקי', החזיר אבא.
שקט מוחלט השתרר באולם
התעוררתי בשעה 4 בלילה, והנה חלום, ורק אז הבנתי את פירוש הפסוק שנאמר אצל פרעה 'ויקץ והנה חלום'. בעתה אחזתני, ולא ידעתי כיצד לצאת מזה, במיוחד כשזכרתי היטב את פרטי המעשה ההוא שהתרחש לפני 43 שנים, בהיותי לומד בישיבה, וגם ידעתי שהמשפט שיצא מפי אבי ז"ל ש'ביקשו להזמינך כבר לפני שנתיים' גם הוא נכון, וכפי שאספר להלן.
לא הייתי צריך להתאמץ כדי לזכור את פרטי המעשה עם הר"מ שלי בישיבה. המקרה המסעיר רודף אחריי במשך כל השנים, ולא עזבני לרגע אחד. ומעשה שהיה כך היה:
יום אחד נכנסתי ל'סדר' בוקר בישיבה. כל 300 הבחורים היו כבר באולם, ופתחו בלימוד. לפתע ניגש אלי אחד החברים וטען שהגמרא שאני לומד בה היא שלו, ודרש שאחזירנה לו. כיון שידעתי בוודאות שהוא טועה, והגמרא שייכת לי, סירבתי לשמוע לדבריו.
הבחור פונה אל הרב היושב בקצה האולם, והנה הרב קורא לי ומבלי לשאול שאלות ומבלי לברר את האמת דורש ממני להשיב לחברי את הגמרא. 'אבל הגמרא היא שלי', ניסיתי לטעון, אולם בטרם סיימתי את המשפט, נחתה עליי סטירה אדירה, — הסטירה היתה כל כך חזקה, עד שהועפתי ממקומי למרחק כמה מטרים. זכורני שקול- ההד של הסטירה היה כה חזק, עד שכל התלמידים הפסיקו ללמוד, ובאולם שרר שקט מוחלט.
לא סיפרתי לאף אחד
שוו בנפשכם באיזו פגיעה מדובר, 300 בחורים רואים בחרפתי, ובטוחים שעשיתי את שלא יעשה, ולכן קיבלתי סטירה בעוצמה שכזו. הרי לא יתכן אחרת! —
כמובן שנעלבתי ונפגעתי עד עמקי נשמתי, והאירוע פגע בי עד לאימה.
יצאתי מהיכל הישיבה, והנה ניגש אלי ראש הישיבה, וכששמע במה מדובר, הבין את העוול הנורא שנעשה לי, והחל להרגיעני. בהיותו אדם חכם, עשה זאת ראש הישיבה בתבונה, ולא ניסה לסנגר על הר"מ ההוא, אלא אמר 'אני מאד מאד מבין לליבך, אבל בטוחני שהיתה כאן אי –הבנה'. לאחר שהוסיף עוד אי -אלו דברי הרגעה, ביקשני שלא להוציא את הסיפור החוצה, ולא להעבירו לאף אחד. הוא הדגיש שאינו דורש זאת ממני, 'אבל אם יעלה הדבר בידך, אבקשך שלא לספר את הדברים'.
באותו רגע גמלה בי ההחלטה לציית לדבריו של ראש הישיבה, וגם כשחזרתי לביתי לכמה ימי -מנוחה, וההורים שאלוני מה אירע, התחמקתי, ולא סיפרתי להם מילה וחצי מילה. השארתי את הסיפור בתוך ליבי, ובמבט לאחור באמת איני יודע כיצד הצלחתי לעשות זאת.
היה זה אירוע כל כך טראומטי שאינני מבין כיצד עמדו לי כוחותיי לא לספרו לאיש. אבל המציאות היא שמאז ועד עתה, לאורך כל 43 השנים, לא סיפרתי את הדבר ממש לאף אחד. עד החלום בליל שבת, לא שיתפתי בכך גם את קרוביי המובהקים ביותר.
אני יודע את הסיבה…
הרב לא ביקש ממני סליחה, ואני השתדלתי לחזור לחיי שגרה, ולשכוח מהסיפור. לא אוכל לומר שהדבר עלה בידי בקלות, אבל כיון שטבעם של חיים שהם שוטפים וזורמים, המשכתי גם אנכי את זרם -החיים, והגעתי בס"ד עד הלום. אבל לא שכחתי מהסיפור, ולו לרגע אחד. הסטירה האדירה ההיא ליוותה אותי בכל צעד שעשיתי.
לפני כ-4 שנים התגעגעתי לישיבה שבה למדתי בנעוריי, והלכתי לבקר בה, ואף העזתי לדפוק על דלתו של הר"מ ההוא. אשתו פתחה את הדלת, ואמרה שהוא אינו מרגיש בטוב, אבל כשהתעקשתי להיפגש עימו, הכניסה אותי לחדרו, ואז הזדעזעתי לראות שהוא זורק את ראשו כל הזמן אנה -ואנה, בתנועות מפחידות. התמונה שהצטיירה בפניי היתה שכאילו מאן -דהוא עומד לפני האיש, מימינו ומשמאלו, וסוטר כל העת על שתי לחייו, וזו היא הסיבה לתנועתו התכופה של הראש לשני הכיוונים.
כשיצאתי אמרו לי בני הבית שתנועות הראש הללו החלו לפני זמן -מה בצורה פתאומית, ללא כל הסבר. היינו אצל כמה רופאים, והם לא איבחנו שום מחלה, לא פרקינסון, ולא שום מחלה דומה, ולא ידעו להסביר את פשר התופעה. רציתי לומר להם שאני יודע את הסיבה, אבל התאפקתי, ועצרתי את עצמי, ולא הוצאתי מילה מפי.
'אם היית מגיע בעוד חצי שעה'…
לפני שנתיים, ממשיך האיש מרמת אהרן ומספר, כמה ימים לאחר שמלאו לי 58 שנים, הרגשתי כאבים בחזה, וכשמיהרתי לקופת החולים אמרו לי שאני בעיצומה של התקפת לב חזקה, והזעיקו נט"ן שהבהיל אותי ל'תל השומר', שם אמרו לי שאם הייתי מגיע מחצית- השעה מאוחר יותר, יתכן שלא היה כבר מה לעשות! והנה לפתע בא החלום על 'ההזמנה לבירור בפני בית דין של מעלה', ועל כך ש'כבר לפני שנתיים ביקשו לקרוא לך'… הרגשתי שיש דברים בגו, ומיד כשהתעוררתי בשעה 4 בבוקרו של יום השבת, מיהרתי לביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, והתפללתי ותיקין ב'לדרמן'.
לאחר התפילה ביקשתי להתקבל מיד אצל הגאון שליט"א, אבל בני הבית רצו לדחותני בטענה שאין זו שעת קבלת- קהל. כשאמרתי להם ש'מן השמים שלחוני אליו', ותיארתי את שהיה בחלום, ושאבי המנוח אמר שאתייעץ עם הגר"ח, הכניסוני לחדרו. כששמע הגר"ח את הדברים אמר שחלומות שווא ידברון. אמרתי לו שלמרות זאת אני מרגיש שיש כאן משהו אמיתי, הורה לי לכנס בית דין ולומר שאני מוחל לאותו רב במחילה גמורה.
ואכן, הגר"א מן כינס עוד 2 תלמידי חכמים, ואמרתי לפניהם שאני מוחל. ועדיין לא הרגשתי רגוע. אמרתי להגר"א מן שאני רוצה לנסוע אל הר"מ ההוא, ולומר את בקשת- המחילה בפניו. הגר"א נכנס אל מרן, ושאלו האם יש טעם בדבר, והסכים.
הלב החסיר פעימה
מיד ביום ראשון נסעתי לביתו של הר"מ המתגורר בירושלים. אני דופק על דלת ביתו, ואין קול ואין עונה. אחד השכנים ששמע את הדפיקות הרצופות, יצא ואמר לי שבליל שבת הבהילו את שכנו לבית החולים, והוא שוכב שם במחלקת טיפול נמרץ. ליבי החסיר פעימה. רצתי לבית החולים, והגעתי היישר למיטתו של החולה, שם עמדו אשתו ובניו. התברר לי שהרופאים הזעיקו אותם, כיון שמצבו קשה, ושעותיו ספורות.
ניגשתי אל בן- הזקונים שלו ואמרתי לו שאני רוצה להיכנס לרגע לאביו, ולומר לו משהו. הבן דחה את בקשתי בכל תוקף, ואמר שאביו אמנם מצוי בהכרה מליאה, אבל מצבו כל כך קשה שפשוט לא שייך לדבר איתו. הוספתי ואמרתי לבן שברצוני להזכיר לאביו מעשה פלוני שבו הוא [האב] חָטָא כנגדי, והבן נבהל עוד יותר; 'האם זה הזמן לדבר איתו על חטאים?! הרי הוא עלול לקחת את הדברים לליבו, ולהסתכן עוד יותר'! ואז סיפרתי לו בקצרה את החלום, ואמרתי שהגר"ח הסכים שאגיע, ואולי דווקא זה יתרום לשיפור במצבו. בני המשפחה הסכימו להכניסני.
התקרבתי למיטתו וראיתי שהוא מחובר למכשירים רבים, ומצבו אכן קשה מאוד. במאמצים עליונים שאלתי אותו האם הוא זוכר את המעשה ההוא שפגע בי מאוד, והחולה נענע בראשו לאות הסכמה. אמרתי בקול שהנני מוחל לו על כך, ואף הוספתי שגם אני מבקש מחילה ממנו על שלא שמעתי בקולו כשביקש שאתן את הגמרא לחבר ההוא [למרות שכאמור הגמרא היתה שלי]. החולה אמר במפורש שהוא מוחל לי על כך, ואז ראיתי שהוא אכן הבין את כל הדברים שאמרתי לו, ו'מעמד המחילה' הצליח בצורה יוצאת מן הכלל. הרגשתי שהוקל לי, וחזרתי לביתי. והנה, אני רק דורך על מפתן הבית, והטלפון מצלצל.
על הקו היה אחד מילדיו של הר"מ, וקולו נשמע נרגש במיוחד. אל תשאל מה קרה מיד לאחר שיצאת, הוא אומר. מצבו של אבא הוטב לפתע- פתאום, והרופאים – שרק לפני זמן קצר הודיעו לנו את הגרוע מכל – נדהמו אף הם לראות את השיפור הדרמטי שחל במצבו, ולא הבינו איך זה קרה.
הנס הבלתי- ייאמן
לא חלפו 48 שעות והחולה שב לביתו, אבל בכך לא נגמר הסיפור. בני הבית סיפרו לי על מופת נוסף שהתרחש, כשתנועות הראש המוזרות של אביהם פסקו לחלוטין, והוא חזר להיות כאחד האדם. וכשם שאף אחד לא הבין על מה ולמה החל הראש לזוז, כך גם הפעם לא היתה להפסקת- התזוזה כל הסבר טבעי.
ביקשתי מהגר"א מן שישאל את מרן הגר"ח האם אפשר לתלות את הנס שקרה לר"מ שלי בתנועות- הראש – בבקשת המחילה, והוא השיב בחיוב, ואמר שיתכן בהחלט לתלות את הדברים זה בזה.
כעבור שבוע ימים נסעתי שוב לבקר את הר"מ בביתו, ומצאתי לפני אדם בריא ושמח. חזרנו שוב על בקשת המחילה, והכל הלך למישרין. צריך לזכור, מוסיף איש שיחנו, שהר"מ שלי הוא בן 87, ולמרות הכל הוא שב בס"ד לאיתנו, מה שמוכיח שהחולשה הגופנית הגדולה, והמחלה שבאה עליו, היתה בגלל האירוע ההוא, לפני 43 שנים.
ומה קרה עם הצלע השלישית?
במהלך הביקור נזכרנו לפתע שיש גם צלע שלישית בכל הסיפור, והוא החבר שבגללו קרה מה שקרה… . הרגשנו צורך לחפש גם אותו, ולשתפו במה שהתרחש בימים האחרונים. זמן רב לקח עד שמצאנו אותו, ואז התברר להוותנו שמזה שנים רבות האיש הזה אינו בקו הבריאות, ודעתו השתטתה עליו. הגענו לביתו וניסינו לתמוך בו, ולהזכיר גם לו את מה שהיה עם הגמרא בהיכל הישיבה, אבל הוא לא ידע מה נעשה איתו. ומי יודע אם לא הענישוהו מן שמיא.
■
עד כאן פרטי הדברים כפי ששמענום מבעל המעשה, המתגורר בשכונת רמת אהרן. דומה שבאמת אין צורך להאריך בפרטי המסקנות והלקחים שאפשר ללמוד מכך. יש דין ויש דיין, וגם לאחר כל כך הרבה שנים, כשהאדם עלול לחשוב אולי החטא כבר 'נשכח', דואגים להזכיר לו שהכל- הכל כתוב וחתום.
(הסיפור מתוך קול ברמה)