את הסיפור דלהלן סיפרה לי אמי מורתי ששמעה אותו ממקור ראשון.
היתה משפחה שכל ילדיה הלכו ללמוד בישיבת חברון. והנה הילד האחרון, שהיה לא פחות מושלם משאר אחיו, לא התקבל לישיבה. לא עזרו שום פרוטקציות, הוא לא התקבל – למרות שזאת היתה הישיבה היחידה אליה הוא נרשם. לבסוף ביום שהתחיל הזמן הוא נשאר ללא ישיבה, וכך אחרי יומיים הוא מצא עצמו נכנס לאחת הישיבות החלשות שהיו בעיה׳׳ק ירושלים.
הוא נכנס עם מצב רוח עגום ופנים נפולות. והנה בפתח בית המדרש ניגשת אליו אשה מבוגרת ומבקשת ממנו בקשה: היא גרה לא רחוק, והיא רוצה לקיים בביתה מסגרת של שיעורים בפרקי אבות. היא מבקשת, אם הבחור מסכים למסור כל שבת בצהרים שיעור בביתה.
הבחור, שבכל מקרה הרגיש נורא, לא חשב פעמיים והביע את הסכמתו… ואכן מאז הוא מסר כל שבת בבית אותה אשה מבוגרת שיעור לבעלי בתים ומסורתיים בפרקי אבות.
כעבור מספר שנים הבחור נכנס לעסקי השידוכים, ולמרות שבקהילתו מקובל שצד הכלה משלם את רוב הוצאות הדירה של בני הזוג, הוא לא מצא מישהי שתשלם עבורו סכום כסף, אפילו לא מינימלי עבור הוצאות הדירה. גם אבי הבחור מצידו אמר: אני אין לי אפשרות לתת כלום, נתפלל שיהיה לפחות זיווג הגון. ואכן הוצע זיווג הגון מאוד, אך בלי כסף.
באירוסין הופיע חבר של החתן והביא מעטפה שנתנה לו אשה פלונית למסור לחתן. במעטפה היה מכתב בו היה כתוב דלהלן:
"אני פלונית… בת של אחד מגדולי הנאצים, ובגלל שראיתי את אכזריותו של אבי החלטתי להתגייר וקניתי דירה צנועה בשבילי, ודירה גדולה ברחביה. את הדירה ברחביה שהיא בעלת 4 חדרים ענקית, אני מעוניינת לתת לבן תורה. והיות ואתה מסרת אצלי במשך השנים שיעורים בביתי, זו הזכות שלי לתת לך את הדירה – דירה מרוהטת במרכז העיר ירושלים. ואני מצרפת לך מסמכים וטאבו שהדירה רשומה על שמך, יישר כח".
אם הוא היה הולך לחברון, מי יודע כמה כסף הוא היה צריך לקחת על עצמו כמשכנתא וכו׳. רואים שוב איך שפעמים רבות הטובות 'רודפות' אחרינו, משום שאנו חושבים שהן רעות ובורחים מהן. אבל בסופו של דבר – 'והשיגוך'…
(קובץ גיליונות)