"ואשר הוא עושה ה' מצליח" (ל"ט, כ"ג)
את הנהגת הקב"ה עם ברואיו במידה כנגד מידה ניתן לראות אף בימינו.
בארצות הברית פורסם על עורך דין ידוע לא יהודי שנתקף בשיגעון נורא עד שמת לפתע במיתה משונה מאוד, ואיש לא ידע מה היה הגורם לכך. העיתונים בחו"ל דיווחו בהרחבה על מיתתו של עורך הדין, והקהילה המשפטית גם היא נתקפה בהלם לאחר האירוע.
אכן, מי שהסתכל רק על מקרה המוות המוזר ולא השקיף על האירועים שקדמו לו מתוך אספקלריה של אמונה לא יכול היה לתפוס על מה ולמה מת העו"ד במיתה שכזו. רק אדם המהלך בהרגשה ברורה שיש בורא לעולם, אין עוד מלבדו, הבין את הקשר בין מקרה אחד לשני.
יהודים המתגוררים באזור סיפרו לנו, שכמה שנים לפני שעורך הדין ההוא השתגע ויצא מדעתו הוא ייצג אחד מלקוחותיו שתבע יהודי למשפט. מיד בתחילת המשפט ראה עורך הדין לאן נושבת הרוח, והבין שהצדק נמצא לצדו של היהודי.
כיון שנשכר ע"י הצד השני ורצה לשלשל לכיסו את השכר הגדול, החליט להוכיח בפני השופט שהיהודי הנתבע אינו שפוי בדעתו. בדרך זו הוא ביקש להראות בפני השופט את צדקתו של הגוי.
אבל מה עושים כאשר גם את זה אי אפשר להוכיח, שהרי מדובר ביהודי שפוי בהחלט? גיבש עורך הדין במוחו רעיון שטני והחליט לממשו. באחד הדיונים, כאשר התכונן היהודי לעלות אל הדוכן ולהציג את טיעוניו, צבט אותו עורך הדין צביטה עזה מאחוריו, וכדי שלא יזהו אותו כמי שעשה את המעשה ביצע את הצביטה בזריזות ידיים גדולה…
מרוב כאב החל היהודי, שהיה בדרכו לדוכן, לצעוק ולקפוץ בתוך אולם המשפט. הכאב היה חד כל כך עד שבמשך דקות ארוכות לא הצליח להירגע, וכיון שעל פניו לא היתה צריכה להיות לו כל סיבה לצעוק, והוא לא הצליח לשכנע את השופט שאחד הנוכחים צבט אותו, יצא מופסד בדינו בטענה שהינו לא שפוי.
כל המעורבים במשפט ההוא אולי כבר הספיקו לשכוח את העניין, אבל השי"ת לא שכח ושילם לעורך הדין בדיוק כפי המגיע. מידה כנגד מידה.
וכיון שמידה טובה מרובה, הבה נשמע כיצד משיב הקב"ה ליראיו במידה כנגד מידה.
יומיים לאחר ששב מורנו בעל ה'אילת השחר', הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצוק"ל, ממסעו במוסדות התורה של אמריקה, בחורף תשס"ה, צלצל הטלפון בביתו. על הקו היה האדם שמימן את כל הוצאות הטיסה של ראש הישיבה ופמלייתו, וכן את שהותו הממושכת ביבשת האמריקנית.
סיפר העשיר לגראי"ל שטיינמן דבר מופלא: לפני שראש הישיבה הגיע לאמריקה הודיע האיש למזכירתו, כי מכיוון שיהיה עסוק מאוד במהלך הביקור הוא מתכונן לעזוב את המשרד למשך שבועיים ונתן לה הוראות לביצוע.
אחת ההוראות הייתה למכור מניה שהשער שלה בבורסה עלה, ואפשר עתה להשתכר מכך רווח עצום. הוא גם הורה למזכירה, שבמהלך השבועיים הבאים לא תעביר אליו אף שיחת טלפון.
מיד לאחר תום הביקור חוזר האיש למשרדו, והשאלה הראשונה ששאל את המזכירה היתה האם מכרה לפני שבועיים את המניה ההיא. המזכירה נאלמה דום, החווירה והאדימה חליפות, ובקושי הצליחה להוציא מפיה הודאה ששכחה לבצע את ההוראה הזו. העשיר מתקשר לבורסה כדי לברר מה עלה בגורל המניה, ולהזדרז למכרה עתה.
עקב שינויים בשוק הנפט העולמי עלתה המניה ממש עכשיו בעשרות אחוזים! דבר שאינו מצוי כלל, כידוע, בבורסה האמריקנית. וכך התעשר האיש ביום אחד בהון עתק.
אם הייתה המזכירה מוכרת את המניה באותו יום שביקש לא היה הרווח נכנס עתה לקופתו.
כיוון שראה השי"ת את מסירותו לראש הישיבה ואת הכספים המרובים שהזיל מכיסו על מנת שביקורו של הגראי"ל יעלה יפה, נתן השי"ת בראשו להודיע למזכירה שלא תעביר לו שום טלפון (כי אם הייתה מתקשרת אליו במהלך השבועיים, הוא היה שואל אותה אם מכרה את המניה), וכך יצא שבסופו של דבר המניה לא נמכרה ובחשבונו עלו רווחים אדירים.
בשכונה מסוימת הייתה רק מכולת אחת, ובעליה לא נמנה על קהל יראי ה'. במשך שנים רבות הוא ניהל את העסק והכל באו לקנות אצלו.
אחד מתושבי השכונה שנקלע לקשיים כספיים החליט אף הוא לפתוח מכולת, אך כיוון שאיש זה היה תלמיד חכם והקדיש שעות רבות מסדר יומו ללימוד התורה לא רצה לבזבז זמן רב במכולת, והחליט שבחנותו ימכרו רק מצרכי יסוד כמו מוצרי חלב ולחם, שתייה וכו', ויעשה זאת בין שש לתשע בבוקר בלבד, כך שיהיה באפשרותו להקדיש גם עתה את מרבית יומו לתורה.
לא הייתה דעתו של בעל המכולת הוותיק נוחה בשמעו על פתיחת העסק בשעות הבוקר, והוא תכנן כיצד לפגוע בת"ח ובמכולתו.
במוחו עלה רעיון שטני במיוחד. הוא התקשר למשרדי מס הכנסה והלשין על מוכר המצרכים שאינו מדווח על מכירותיו…
לא שהיה לו מידע על כך, אבל ההנחה שלו הייתה שאם חוקרי המס יבואו לחנותו של הת"ח ייבהל מעצם בואם ולא יפתח יותר את החנות…
לחוקרי המוסד אין סיבה להזדרז ולהגיע בין שש לתשע בבוקר. הם הגיעו לשכונה בשעה אחת-עשרה, ועל פי הכתובת שנמסרה להם לא מצאו את המכולת. הם ניגשו לעוברים ושבים ושאלו איפה יש כאן מכולת.
והאנשים הצביעו בפניהם על… מכולתו של המלשין שהיתה ממוקמת במרחק כמה מטרים מהכתובת שנמסרה לחוקרים. אלה הבינו שמן הסתם חלה טעות, והחנות החשודה היא זו שהתושבים הצביעו עליה וניגשו לשם…
בעל המכולת הוותיק נחרד מאוד לראות את חוקרי המס נכנסים לחנותו, ומסתבר שעל ראש הגנב בוער הכובע והוא עצמו היה אחד ממעלימי המס הגדולים, ועתה נתפס בקלקלתו, ומפני הקנס הכבד שהוטל עליו נאלץ לנעול את חנותו על מסגר ובריח – – –
והתקיים בו "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל" (תהילים ז, טז)
לפעמים אנחנו שומעים על מעשי מופתים ומתפעלים מהם, אבל צריך לדעת שלפני שמתפעלים מהמופת עצמו יש להתפעם מהמעשה שקדם לו.
ואולי אם נגדיר זאת במילים אחרות נאמר, שאחרי המעשה הראשון שהיה כרוך בהקרבה למען ה' יתברך – המופת כבר היה 'דבר המובן מאליו'.
הרה"ח רבי מנדל פשיטיק זצ"ל, ממופלגי חסידי גור, עבר בשואה הנוראה תלאות איומות, התגלגל ממחנה למחנה, אולם כפי עדות חבריו לסבל לא נשבר ר' מנדל ברוחו, וגם במצבים הקשים ביותר שעברו עליו שמר על צלם אלוקיו.
לאחר השואה היה לו סיפור מופלא עם כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע, ממנו אפשר ללמוד על גודל חיבת המצוות של ר' מנדל.
לרגל מחלתו וחולשתו היה ר' מנדל מאושפז ב'סנטוריום' בעיר גוטניק שליד מינכן בגרמניה. הרבי זי"ע הגיע לשם עם חוטי ציצית בידו, כדי לזכות את מי שיזכה בקיום מצוות ציצית.
לרבי היה רק אגד ציצית אחד, וברור שרק יהודי אחד היה אמור לזכות בו ולשזרו בבגדו. כיוון שיהודים רבים לא קיימו את המצוה במשך כל שנות השואה, עטו הכל בהתלהבות רבה על הרבי ועל חוטי הציצית שבידו וביקשו לזכות בחוטים.
הרבי, בראותו כך, החליט להטיל גורל בין היהודים, שעל אף כל מה שעבר עליהם בשנות האימה לא הצליחו להשכיח מהם את חיבוב המצוות.
ראה ר' מנדל מה שהרבי עומד לעשות ועשה גם הוא מעשה.
הוא התקרב למקום שהרבי עמד שם, ו… קרע את חולצתו היחידה בארבע פינותיה, ואמר: "עכשיו, משאני לבוש בגד של ארבע כנפות, והחיוב שלי הוא מדאורייתא, יש לי דין קדימה לפני כולם – – -".
הרבי, כך סיפר הוא עצמו לימים לבני עדתו בנתניה, התרגש מאוד ממעשהו של ר' מנדל פשיטיק. אדם שזה עתה יצא מן המחנות, ואי אפשר לתאר את מידת הסבל שעבר עליו – הדבר היחיד המעניין אותו עוד לפני האוכל והבריאות הגופנית היא מצוות ציצית! אה, אשרינו מה טוב חלקנו!
אך הרבי מקלויזנבורג עדיין התלבט מה לעשות. מחד גיסא, הבחור הזה צודק, שכן חיובו הוא מן התורה, אבל מאידך גיסא – עוד בטרם בואו לכאן ידע הרבי שיצטרכו לעשות גורל ואם כן הקהל כבר זכה בצורך לעשות גורל, ומהיכא תיתי להעביר עכשיו את הזכות בקיום המצווה לאדם אחד?
החליט הרבי, כי מאחר שהוחלט לעשות גורל אכן כן ייעשה, "אבל", אמר לר' מנדל, "אם כוונתך הייתה לשם שמים יסובבו מן השמים שתזכה אתה בגורל – – -", ואכן, מתוך מאות היהודים שהיו שם זכה ר' מנדל פשיטיק בגורל – – –
הוא אשר אמרנו, ההתפעלות היותר גדולה היא מהמעשה שקדם למופת…
אחד מתלמידיו של הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל, המשגיח דישיבת כפר חסידים, סיפר שנסע פעם עם רבו ברכבת מירושלים לחיפה ושאל אותו לפי תומו האם צריך לומר תפילת הדרך. ענה לו המשגיח בתמיהה: "אלא מאי? בוודאי שצריך לומר!".
לאחר זמן־מה נכנס ר' אליהו לעשות צרכיו, ולכשיצא ונטל ידיו רמז בידו לשוטר אחד שעמד לידו לקבץ אליו את השוטרים הרבים שהיו באותה שעה ברכבת.
למרבה הפלא צייתו כל השוטרים לבקשה והגיעו אל המשגיח הישיש. ר' אליהו פונה אליהם בלשון הקודש, ואומר: "אני אברך עתה ברכת 'אשר יצר', ואתם כולכם תענו אמן"…
התלמיד מספר, שגם כל הנוסעים שעקבו אחרי המחזה התפלאו מאוד על כך שאנשי המשטרה נענים למשגיח בהסכמה מלאה וברצינות גמורה. והנה, ר' אליהו אומר את הברכה מילה במילה, כדרכו בקודש, וכל השוטרים עונים "אמן" בצוותא ובקול גדול.
אחד השוטרים התבטא לאחר מכן שרק מה'אשר יצר' של הרבי יכולים לעשות תשובה שלמה…
לא עוברות דקות ספורות מאז שהמשגיח בירך את הברכה במעמד כל השוטרים, והרכבת נעצרת בפתאומיות. עד מהרה עוברת השמועה על הנס אדיר שהתרחש זה עתה לנוסעים: מוקש שהונח מתחת לפסי הרכבת התגלה בנסי נסים, ונהג הקטר הצליח לעצור את הרכבת ממש ברגע האחרון. אם המוקש היה מתפוצץ, חלילה, מתחת לקרונות, אי אפשר לתאר מה היה עולה בגורלם של הנוסעים.
הרכבת עמדה על מקומה במשך כמחצית השעה, והגאון הצדיק זצ"ל יושב ולומד כדרכו. גם ההמולה שנוצרה, והדיבורים בין האנשים על כך שהיתה זו ברכת 'אשר יצר' של הצדיק שפעלה את הנס הגדול, לא הוציאה את המשגיח מן הגמרא.
רק כאשר התגברה ההמולה מאוד שאל המשגיח את תלמידו מה קול הרעש הזה העולה באוזניו, וכששמע את העניין אמר לו, בענוותנותו הגדולה, וכמי שרוצה להסיט את מחשבות האנשים מ'אחריותו' לנס – "נו, עכשיו תגיד אתה, צריך לומר תפילת הדרך?!".
(לקט מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')
1/143