פתאום אני רואה את האיש נשבר, "איך זה קרה לי? איך עשיתי טעות כזו? איך יכולתי לפספס את 'כל נדרי'?"

כל שנה בערב ראש השנה ויום כיפור נוסע צודיק גרינוולד מישראל לגרמניה, שם הוא משמש כחזן בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט
לפני כמה שנים במוצאי יום כיפור צודיק הרגיש מותש הייתי עייף מיום שלם של תפילות וצום, אז אמרתי לעצמי, "אשב קצת, ארגע קצת, ואז אחזור למלון ואלך לאכול משהו". כשהוא היה מוכן ועמד לצאת, כל 2000 האנשים שהתפללו רק חצי שעה קודם לכן בנעילה ומעריב בבית הכנסת הגדול הלכו הביתה לשבור את הצום.

הוא היה האחרון שנשאר. השומרים הלכו, רוב האורות היו כבויים והשערים הקדמיים היו נעולים "אני יוצא מהדלת הצדדית ופתאום אני רואה אדם עם ירמולקה לבנה, שיער לבן. אני רואה שמשהו לא בסדר, הוא מנסה להיכנס ונראה אבוד". צודיק ניגש לאיש ושאל אותו אם אפשר לעזור לו. האיש נראה ממש מתוסכל ומבולבל הוא אומר לי, "מה קורה פה, איפה כולם? למה שערי בית הכנסת סגורים? זה לא הערב של תפילת 'כל נדרי' היום?"

אמרתי לו מיד, "'כל נדרי' היה אתמול. עכשיו אנחנו כבר אחרי תפילת 'נעילה' וכולם עזבו את בית הכנסת". פתאום אני רואה את האיש הזה נשבר, והוא אומר לי, "איך זה קרה לי? איך עשיתי טעות כזו? איך יכולתי לפספס את 'כל נדרי'?" צודיק ניסה להרגיע אותו ולומר לו, תראה ,יהיה עוד 'כל נדרי' בשנה הבאה. אבל האיש לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא אמר, "אתה לא מבין. מאז שהייתי ילד, אבא שלי תמיד לקח אותי לבית הכנסת פעם בשנה בערב יום כיפור לשמוע את 'כל נדרי' ולפני 20 שנה, לפני שאבא שלי נפטר, הוא גרם לי להבטיח שאף פעם לא אחמיץ את 'כל נדרי' בערב יום כיפור, כי הוא ידע שזה יהיה הקשר היחיד שלי למורשת שלי. והערב זו הפעם הראשונה מאז שאבא שלי נפטר שהפסדתי את 'כל נדרי".

כשצודיק שמע את זה, הוא התמלא בתחושת חמלה. הוא הסתכל לאיש בעיניים ואמר לו, "יודע מה, יש לך מזל".
אמרתי לו, "ר' איד, אל תדאג. אני החזן של בית הכנסת. בוא תיכנס איתי לבית הכנסת, נלך יחד ונתפלל את 'כל נדרי'".
האיש שאל, "באמת? אתה מוכן לעשות את זה למעני?" צודיק ענה, "בשמחה". הוא אחז בידו, ליווה אותו לכניסה הצדדית של בית הכנסת, והם נכנסו בדלת הצדדית. ערב קודם היו לנו 2,000 אנשים בבית הכנסת, בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום.
ועכשיו, ברגע זה, הייתי רק עם היהודי הזה, שרוצה לשמוע את 'כל נדרי'.

ניגשנו ל'עמוד', אני נותן ליהודי הזה את הטלית, אני נותן לו מחזור, אני מראה לו איפה 'כל נדרי', אני ניגש לבימה, אני שם שוב את הטלית שלי, ואת הכובע רציתי שהיהודי הזה ירגיש שהוא לא החמיץ כלום, שהוא יקבל את ה'כל נדרי' שלו
והתחלתי שוב לשיר את 'כל נדרי'. שיר: על דעת המקום ועל דעת הקהל… ברגע שצודיק פתח את פיו כדי לשיר 'על דעת המקום', הוא הרגיש כאילו נכנסו בו כוחות מחודשים על-טבעיים מעולם הוא לא הצליח להתרכז בצורה כה עמוקה ולשיר כל כך מהלב כפי שעשה שם בבית הכנסת הריק אחרי יום כיפור עבור איש זה.

"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"

היתה לי צמרמורת בכל הגוף ונזכרתי בששת מיליון היהודים שנספו בשואה, והרגשתי שהנשמות נמצאות איתנו ושכל החיבור של יהודי מבוסס על כך שהוא רוצה להיות קרוב לאבינו שבשמים.

"ושבועתנא לא שבועות…"
סיימנו את 'כל נדרי' ומיד אחר כך הוא מחבק אותי ואומר לי: 'אתה לא יודע מה עשית בשבילי, הצלת את חיי'.
עיני שני הגברים היו מלאות דמעות. בשעה שהתחבקו, הם ידעו שלעולם לא ישכחו רגע זה, עד סוף חייהם.

יש גמרא מרתקת שבה כתוב, "השם ברא את העולם באות ה'"
כשאנחנו בוחנים את צורת האות ה', אנו יכולים ללמוד הרבה על האופן בו פועל העולם הזה.
תחתיתה של האות ה' פתוחה לחלוטין והדבר מסמל כמה קשה להישאר מחוברים לקרקע בעולם הזה.
זו לא שאלה אם ניפול, השאלה היא מתי ניפול. כיון שכולנו בשלב זה או אחר, נופלים. עושים טעויות או מגיעים לשפל המדרגה.

אולם במבט קרוב יותר באות ה', אנו מבחינים שבצד, קרוב לחלק העליון, יש פתח קטן שמרמז על דלת צדדית שתמיד פתוחה.
והחלק שתלוי בין החלק התחתון של האות לבין חלקה העליון מייצג את ידו המושטת של השם, שמופנית לכולנו ומבקשת מאיתנו לטפס חזרה למעלה ולהיכנס דרך אותה דלת צדדית.

כי לא משנה כמה אנחנו רחוקים, כמה עמוק שקענו. כל עוד אנחנו מנסים, כל עוד אנחנו מטפסים, כל עוד אנחנו מגיעים ודופקים על אותם שערים, זה אף פעם לא מאוחר מידי.

הדלת הצדדית תמיד פתוחה!