"וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', י"ח)
מדוע הצטער משה רבינו?
הנה במדרש תנחומא מביאים חז"ל "שהיה משה מיצר" – היה לו צער על "שלא השתתף הוא עמהם במלאכת המשכן". את המשכן עשו בצלאל או אהליאב – וכל איש חכם לב שהצטרפו אליהם לעשות את המשכן, את הכלים ואת בגדי הכהונה. לא משה רבינו. לכן היה בצער: מדוע לא זכיתי.
מדוע באמת לא עשה?
"אמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, מה מלך עמו עושין גזרתו, אף אתה גוזר עליהן והם עושים". הקב"ה אמר לו: משה, אתה מלך ומלך לא עושה – תאמר לאחרים והם יעשו. היה לו צווי מאת ה' שלא לעשות.
אשאל שאלה חזקה: התורה אומרת "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א'). שואלים חז"ל: וכי משה בנה את המשכן? הרי בצלאל או אהליאב וכל חכם לב – הם בנו את המשכן. ומתרצים: אלא, לפי שמשה מסר עצמו על המשכן נקרא על שמו.
מה המשמעות הפשוטה של "מסר נפשו"?
מובא שם ברש"י על המקום: "כלות משה – בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו, לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר: 'זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' (תהלים קל"ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר: 'ראה ביתך דוד' (מלכים א', י"ב, טז)".
מיד בתחילה, כאשר החלו לבנות את המשכן, ביום הראשון של יום טוב סכות (סיימו את בנין המשכן בחנוכה – כעבר חדשיום ועשרה ימים), כל אותם ימים ללא הפסקה הלך משה רבינו ע"ה מאיש לרעהו, מאמן לאמן, ניווט, הדריך ופקד – שיראו באמת לעשות ולכוון את הכוונות הראויות "כאשר צווה ה' את משה". כך הלך מאיש לאיש לבדוק האם אכן הכל נעשה בשלמות, לכבוד ה' יתברך.
נשאלת השאלה: אם כן, מדוע היה משה בצער על שלא עשה? הוא הרי היה האחראי והמנהל של הבניה כולה, הוא השליח, המכוון שבלעדיו אין כלום, עד כדי כך ש"מסר נפשו על המשכן" במסירות נפש כפשוטה ללא הרף, עד מסירת כל הכוחות. מה כואב לו, ומדוע הוא מיצר?! פלא.
התשובה לכך: "אבל בידיים שלי, בעשר אצבעותיי, לא זכיתי לייצר משהו במשכן!!" – זה מה שכאב למשה רבינו ע"ה. מוראדיג. הוא רצה שהגוף שלו עצמו והידיים עצמן יבנו את המשכן!
נחמו הקב"ה ואמר: תגיע השעה שיהיה צורך להקים את המשכן, ואף אחד לא יוכל להקימו, רק אתה תקים – במעשה הידיים שלך.
הגיע הרגע הגדול. אמר משה לקב"ה: אינני יכול להקימו. כי לא היה שייך להגביה ולהקים בידי בשר ודם. כל קרש היה גבהו עשר אמות. אמר לו הקב"ה: אתה רק תתפוס, וזה לבד יקום. כדברי רש"י בפרשתנו (ל"ט, ל"ג): "…שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "איך אפשר הקמתו על יד אדם?' אמר לו: 'עוסק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו', וזהו שנאמר (שמות מ', י"ז) 'הוקם המשכן', הוקם מאליו".
אם כן מה הולך פה – – – בתחילה כתוב: "ויהי בחדש הראשון … הוקם המשכן". ואחר כך נאמר "ויקם משה את המשכן". 'הוקם' או 'ויקם משה'?!
אלא שזהו הכלל המיוחד בענייני עבודת ה': בשמים נחשב הדבר למשה רבינו ע"ה שהוא הקים את המשכן. כיון שעשה כל מה שהוא יכול כדי להקימו – נפסק עליו בשמים לנצח נצחים: "ויקם משה את המשכן!".
כי אם אדם עושה מה שהוא יכול – יש סיעתא דשמיא למעלה מן הטבע…
יש לי כח לפעם אחת נוספת
רבי שלום שבדרון זצ"ל היה מספר א מוראדיגע מעשה מהבריסקער רב.
במשך כל ימות השנה התפלל הרב מבריסק במנין הפרטי שלו, אבל כאשר הגיעו הימים הנוראים, הלך להתפלל בבית הכנסת הגדול בעיר.
בבריסק התגוררו מתחצפים למיניהם, מודרנים שהיו קרובים לתנועת ההשכלה, או הציונים וכדומה. בעיצומו של ראש השנה, נהייה לו חושך בעיניים. על הבימה עמד החזן עם הקופליק הגבוה, עם פרפר בחולצה, ועל ידו חבורה שלמה, 'מקהלה', שחלקם אינם שומרי תורה ומצוות. בראש השנה – קונצרט?! הרב נתן את קולו בקריאת תגר ובהוראה: "אראפ!" – לרדת!
ל'מקהלה' היה כבוד לרבה של העיר, וכיון ששמעו את קולו של הרב "לרדת!", ברחו כלם וירדו מהבימה.
שניים מהגבאים קמו ממקומותיהם, בזעם: "א חוצפה! את הכסף אתם מקבלים מאתנו או מהרב?! אנחנו אומרים לכם – לעלות!".
עלו בחזרה.
הרב ראה את המתרחש, קרא שוב בקול: "אראפ!"
הם שמעו "אראפ", ירדו.
הגבאים בחוצפתם העלו אותם בשלישית. בקיצור, הספור חזר על עצמו יותר מעשר פעמים, הרב אומר "אראפ" – לרדת, והגבאים מכריזים "ארויף" – לעלות.
עולים ויורדים, כמו מלאכים, מלאכי חבלה עולים ויורדים…
עד שהבריסקער-רב חשב לעצמו (כך ספר הרב מבריסק): 'יותר אינני יכול, אסור לי להוסיף יותר מחמת סכנה לבריאותי וממילא אני פטור, אבל חשבתי כי יש לי כח לפעם אחת נוספת, ואחרי פעם זו אשוב למקומי ואשתוק, כי עשיתי מה שאני יכול' [הוא ידע לבחון את עצמו בכאלו רגעים, שפעם אחת נוספת הוא עדין יכול].
קרא שוב: "אראפ!"
באותו רגע התחילו קולות צעקה רמים מעזרת הנשים: "מחוצפים!!! גבאים!!! הרב הוא הקובע!". התלקחה מהומה רבה, והמקהלה התבטלה.
אמר הרב מבריסק: "כך רצו מן השמים. שאני אעשה עד גבול היכולת שלי".
"ויקם משה את המשכן" – הוא הקים, כיון שעשה מה שהיה יכול.
האמת, שאין זה מעשה מהרב מבריסק, אלא מעשה במדרש בתחילת שיר השירים. המדרש מביא את הפסוק: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב" (משלי כ"ב, כ"ט), שזה רבי חנינא.
רבי חנינא ראה את כל בני עירו מביאים עולות וזבחים ועולים לירושלים – להקריב קרבנות. אולי זה היה אותו רבי חנינא שהסתפק בקב חרובים מערב שבת, אולי רבי חנינא אחר, אבל ודאי רבי חנינא היה עני מרוד, שלא היתה לו פרוטה לקנות קרבן. ולבו כאב עליו מאד.
אין לי, אבל אני רוצה להביא!
מה עשה? יצא חוץ לעיר – לכוון ההר – – – וזה לשון המדרש, פלאי פלאים:
"פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר: 'כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום, מה אעשה?' מיד יצא למדברה של עירו בחרבה של עירו ומצא שם אבן אחת, יצא וסרקה וסתתה וכרכמה, אמר: 'הרי עלי להעלותה לירושלים'. בקש לשכור לו פועלים, אמר להם: 'מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים?' אמרו לו: 'תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים'. אמר להם: 'וכי מנין לי מאה זהובים או חמישים לתת לכם?'… מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו: 'רבי, תן לנו חמישה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך עמנו'. נתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים. ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו: 'דומה רבינו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים'. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים".
הוא התחיל עם סיתות באבן. מה יהיה אחרי הסיתות? לא יודע, אני מתחיל. וכשסיים אמר: "הרי עלי להעלותה לירושלים". לשון של נדר או נדבה. הוא עצמו ודאי לא יכול לקחת כזו אבן, בכזה משקל. טוב, ממשיך שלב נוסף. פונה לסבלים, אבל הם בקשו כסף רב "אם היה לי חמשים זוזים לתת לכם הייתי כבר מביא קרבן ולא אבן…" מה לעשות? הוא כבר התחייב – "הרי עלי להביא לירושלים". ניסה בכל זאת להגביה התאמץ, עד… שהגיעו חמישה מלאכי השרת. הם בקשו גרושים לעומת הסבלים הקודמים "אבל יש לנו תנאי!"
"מה התנאי שלכם?"
"שאתה גם תעזור!"
"נו, בבקשה".
רבי חנינא הניח את היד ו – – – הם בירושלים!
לא מובן, באים כבר מלאכים, וכי הם צריכים את העזרה שלו?! לא. רק שהם כאילו אמרו לו: "נכון, אינך יכול לסחוב לבדך, אבל הרי לסייע אתה כן יכול, אז בבקשה תתאמץ עוד, תעשה כל מה שאתה יכול, ואז, כאשר עשית ככל שביכולתך מתחילת הסיתות עד אחיזה באבן – מיד אתה עם כולם בירושלים". כי אם אדם עושה מה שהוא יכול – הוא זוכה לסיעתא דשמייא למעלה מדרך הטבע.
שמעתי פעם מהרב שלמה לורנץ ז"ל: לאחר קום המדינה הגיעו עולים חדשים מארצות שונות, ממרוקו ועוד. לא היתה אפשרות כספית להחזיק אותם במוסדות של שומרי תורה ומצוות, כולם היו דלים ורשים. המדינה שילבה את הילדים בכוח ובכפיה יחד עם ילדים חילוניים לחלוטין.
"באתי ל'חזון איש'" – סיפר הרב לורנץ – "ושאלתי: מה אנחנו עושים? מגיעים מאות ילדים, ולפי הכמות, גם אם ראשי המדינה יתנו לנו להציל אותם מידיהם, היכן נכניס אותם? אין אפשרות לאכלס מאות ילדים!", התאוננתי באזני ה'חזון איש' זצ"ל.
ה'חזון איש' ענה במשפט יסודי אחד: "תעשה אתה מה שאתה יכול!".
לא מבקשים ממך מאה ילדים, ודאי לא מאתיים. גם לא עשרים ילדים. עשרה ילדים אתה יכול להציל? ילד אחד באפשרותך להציל? – תעשה! עשה מה שביכולתך, לא יותר מכך!
אם אדם באמת עושה מה שיכול, מגיעה סיעתא דשמייא מיוחדת.
אל תחשוב מה אני יכול, מי אני. אם תעשה הכל מצדך תקבל סיעתא דשמייא. וגם שכר טוב.
(מתוך הספר 'יחי ראובן', שמות)
1/272