ב'ספר הזכרון' לדמותו של הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', מביא תלמידו הגדול, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבות הנגב, אמרה נפלאה להמחיש את המהות של עשרת ימי תשובה, ואת דברי חז"ל המפורסמים על בקשתו של הבורא יתברך מבניו אהוביו: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח שעגלו וקרוניות נכנסות בו".
משל לאדם שנזדמן לעיר ניו יורק שבאמריקה, ונכנס לאחד מגורדי השחקים שבה. בבניינים רבי קומות אלו, אי אפשר להגיע אל היעד ללא מעלית, ועל כן נכנס המבקר לאחת המעליות, במטרה להגיע אל יעדו.
כעבור רגע נשמע קול האזעקה, והתברר שאותו אדם לחץ על כפתור החרום שבמעלית. אנשי התחזוקה אצו אל המקום בדאגה, אך ראו כי הדלתות פתוחות וכי הכל תקין. "מדוע לחצת על הכפתור?", שאלו את האיש, והוא השיב: "מה זאת אומרת? המעלית אינה תקינה! אני צריך להגיע לקומה הארבעים ושלוש, והמעלית נשארה כאן, בקומת הקרקע!".
"רגע, לחצת על הכפתור של הקומה שלך?"
"לא", אמר האיש, "אבל תעשה לי טובה, מה פתאום צריך ללחוץ על הכפתור?… וכי פעולה פשוטה כל כך בכוחה להביא אותי לגבהים? אם המעלית יכולה להעלות אותי, אינני מבין מה תתרום לחיצת הכפתור הקטנה שלי"…
ברור שאיש זה הוא שוטה מופלג. אם צריך ללחוץ, לוחצים. הרי עיניך הרואות שכך הוא הדבר!
עלינו להפנים שכך הוא הדבר עם עבודת התשובה. אנחנו עלולים להביט אל הגבהים הללו ועל התהליך של השיבה לאבינו אוהבינו, ולחשוב חלילה כי אין לדבר סיכוי – ועל כן לא נעשה מאומה. "הפעולה הקטנה שלנו לא תשנה כלום בין כך, ואם השם רוצה – הוא לא צריך את המאמץ הקטן שלנו"…
אבל זוהי טעות! הבורא יתברך מצפה שנלחץ על הכפתור, שנפתח פתח זעיר, ואו אז תנסוק המעלית בקלילות ונזכה לסייעתא דשמיא מעל לדרך הטבע!
נמשיך עם המחשה מופלאה עוד יותר, מפניניו של מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שהיה עבד השם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו:
כשבונים בנין שאמור להכיל מתחמים גדולים ורחבי ידיים, אמר הרב פינקוס, כגון היכלי תורה או אולמות שמחה, המנהג לעשות כן על ידי בניית קירות יציבים וחזקים, כשמעליהן מניחים קורות ענק של בטון מצד לצד. משקלן של קורות אלו מגיע לעשרות טונות, וכדי לשנע אותן בדרכים צריך משאיות ענק וליווי מיוחד של אבטחה, עקב המורכבות העצומה והסכנה שטמונה במשא כה כבד.
כמובן, כדי להרים את הקורות אל גובה התקרה הנדרש, משתמשים במנוף רב עוצמה שמסוגל להזיז מטען כה כבד. המנוף עצמו מסיבי ביותר, ולפני שהוא מתחיל במלאכתו דואגים מפעיליו לעגן את גוף המנוף בקרקע מסביב, באמצעות תומכות מיוחדות.
והנה, אחרי כל המאמצים, מתרוממת קורת הענק באוויר, מוחזקת על ידי כבלי פלדה עבים, וכעת צריך להזיזה אל מקומה המיועד בדיוק רב ככל הניתן. איך ניתן לדייק בהנחתה של קורה עצומה כל כך? מי יכול בכלל להזיז דבר כה כבד?
כל מי שראה פעם את התהליך יודע את התשובה המדהימה: פועל בודד העומד על פיגומי הקירות, מסיט בידו את הקורה הענקית ומביאה למקומה המדויק… "מבינים אתם?!" – היה זועק רבי שמשון – "להתרומם זה קשה, וכל השנה זה אכן קשה עד מאד, כמי שינסה להזיז משקל של עשרה טונות לבדו. אבל בימים הנוראים הקדוש ברוך הוא מרים את המשא הכבד באוויר, וכל אחד יכול פשוט להושיט את ידו, ובקלות לעשות את מה שלפני כן היה נדמה כבלתי אפשרי"…
הקדוש ברוך הוא מניף את מנוף התשובה של כל אחד ואחד, וכל יהודי יכול בקלות להתרומם מחיי הגוף, המרחיקים אותו מהשם יתברך, ולזכות לחיי הנפש המכניסים אותו שנית למחיצתו!…
כששמעתי את המחשתו הנפלאה של הרב פינקוס, עלה בדעתי נופך שניתן להוסיף לדברים: הראיתם מימיכם מטוס שתקוע בפקק? בודאי שלא. באוויר אין פקקים. מאות ואלפי מכוניות יכולות להיות 'תקועות' בפקקי תנועה, לצפור ולהתקדם באיטיות מרגיזה, ומעליהן ימריא מטוס מנמל התעופה הסמוך וידאה לדרכו במהירות וללא עיכובים.
אם הבורא יתברך מרים אותנו מעל הקרקע, הרי שניתן לעוף באוויר ולהתקדם בזריזות תוך קפיצה מעל כל הפקקים הרגילים… זהו מהלך אחר לגמרי של התקדמות, של עליה; מהלך שמתאפשר אך ורק בתקופה זו של הימים הנוראים.
"אבא!!! אבא!!!" – זעקו בניו של המלך
בכדי לרומם ולהלהיב את הלבבות, נביא כאן עוד הסבר נפלא על סגולת הימים המיוחדת. מדוע אכן זה כך? כיצד "דרשו השם בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", מסייע 'לדלג' על מרחקים כה גדולים?
הגאון הצדיק רבי שלום אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'מאה שערים', היה איש יקר רוח שזכה ליצוק תורה אצל גאוני הדור הקודם ראשי ישיבת חברון. כמה פעמים שמעתי מפיו פניני תורה ומוסר נפלאים.
פעם שמעתי ממנו משל נפלא, אודות העניין שבו אנו עוסקים בשמו של מרן הגאון רבי איצל'ה בלאזר זצ"ל. רבי איצל'ה שאל, מהו הלשון 'שמע קולנו'? מדוע לא נאמר 'בקשתנו' או 'תפילתנו'? מה הדגש על שמיעת הקול?
ורבי איצל'ה הסביר זאת במשל נפלא, למלך שהיו לו שני בנים, שכיאה לנסיכי בית המלכות חיו כל ימיהם בארמון, כשכל צרכיהם מסופקים להם. הנערים גדלו מעט, וביום מן הימים השקיפו לעבר הרחוב וגילו עולם חדש; אנשים הולכים ושבים, יוצאים לשוק, פונים למסגרות הלימוד ועמלים לפרנסתם, והחליטו כי החיים הללו הרבה יותר מעניינים ומאתגרים, והם אינם חפצים עוד בחיי פינוק כפי שהתרגלו אליהם עד עתה. הם הודיעו למלך, כי הם רוצים לעזוב את ארמון המלוכה וללכת לחיות לבד, כשהם ידאגו לעצמם כמו שכל אדם אחר מבני תבל דואג לעצמו…
המלך כמובן התנגד לרעיון, וניסה בכל דרכי השכנוע והפיתויים שעמדו לרשותו, לשנות את דעתם, אך לא יכול היה לעמוד מול נחישותם של השניים. למצער, הביאו להם המלך והמלכה לפני יציאתם מזוודה גדולה, גדושה בכסף מזומן ובכל מה שנחוץ לשהות ממושכת בחוץ, וליוו אותם אל הבלתי נודע בכאב ובדמע. השניים יצאו לדרכם עליזים וטובי לב, ודבר ראשון ניסו לחפש עבודה מכניסה; אבל בכל מקום אליו הגיעו – נתקלו בסירוב. הנגר, הזגג והפחח דחאום מעליהם בבוז, ואפילו הסנדלר, שניאות בתחילה לקבלם כשוליות, גירש אותם מחנותו במהרה, בטענה כי אין להם הכישורים הנדרשים למקצוע.
כך נדחו מיום ליום, ומחוסר ברירה השתמשו עוד ועוד בכסף ששלח איתם אביהם. אבל מזלם לא השתפר. הם הרחיקו כמעט לקצווי הממלכה, אך גם שם לא התגשמו חלומותיהם, ולאחר שהכסף אזל באופן סופי, נאלצו להחליט כי עליהם לחזור לאביהם בארמון המלוכה. הבעיה היתה שכעת היה עליהם להתנייד בדרכים כקבצנים פחותי מעמד, ללא אפשרות אחרת חוץ מהליכה רגלית, לינה תחת כיפת השמיים והסתמכות על חסדיהם של עוברי אורח.
לאחר מסע ארוך בן כמה שבועות, כבר לא ניתן היה להכיר את שני הנסיכים לשעבר. בגדיהם המפוארים והאיכותיים הפכו לבלויי סחבות, גופם נמלא עקיצות חרקים, ופצעים מבורות ומהמורות, ושערם גדל פרא.
כשסוף סוף הגיעו לשער הארמון וניסו להיכנס למקום שהיה ביתם, גירשו אותם השומרים בעודם ממלאים פיהם שחוק. "אתם טוענים שאתם הנסיכים?!", גיחכו. "כך נראים נסיכים? מרופטים, בלויים ולא מטופחים? לכו מכאן בטרם נפליא בכם מכות נאמנות!".
עמדו השניים מחוץ לארמון, נבוכים ואומללים. ברור שאביהם המלך היה מכניס אותם בו במקום ודואג לכל צרכיהם – אבל כיצד יוכלו לספר לו שהם כאן, כשהוא בתוך הארמון, קרוב כל כך – אך כה רחוק…
עודם נבוכים ושבורים מגורלם המר, פנה אליהם עובר אורח קשיש, שפניו האירו בזיו של חכמת חיים. "מה לכם, ידידיי?", שאל ברוך, ובתגובה פרצו השניים בבכי סוער, וסיפרו לאיש דברים כהווייתם.
שמע הזקן, הנהן בראשו ואמר להם: "ראו, לכאורה, הדרך הפשוטה היא, כי תתאמצו להשיג יש מאין תקצוב לבגדים חדשים, לרחצה ולתספורת. זה עלול לקחת זמן רב, שכן עיר הבירה מלאה בקבצנים ועניים שפושטים יד, ולכם אין אפילו ממה לחיות. לכן, האזינו לי ואיעצה לכם את אשר תעשון: חרוט בזכרוני מלפני חמישים שנה, עת בנו את ארמון המלכות המפואר, סיפרו כי המלך בנה לעצמו גינת פאר מרהיבה אליה הוא יוצא היישר מחדרו, ובכל יום בשעה מסויימת לפנות בוקר, כשהמלך קם משנתו, הוא יוצא אליה, מסתובב בין עציה ופרחיה, ואוגר כח למשימות היום הבא. לכו לאחורי הארמון בשעה זו, עמדו מאחורי החומה ותצעקו אליו – אם הוא ישמע אתכם, הרי בוודאי יורה להכניס אתכם תכף ומיד".
שמעו הנסיכים לעצה, והתכוננו כבר בלילה הקרוב ליישם אותה. הם באו בשעה היעודה סמוך לחומה וניסו לדבר על ליבו של אביהם בתקווה שישמע אותם, אולם מרוב התרגשות הם לא הצליחו להוציא שום הגה מפיהם. רק שתי מילים בודדות נעתקו מפיהם בזעקה כואבת ורוויית געגועים: "אבא!!! אבא!!!"
בתוך הגן, שמע המלך כמתוך חלום את קול בניו האהובים, ליבו עלה על גדותיו, ואמר בהתרגשות: "הא! בדיוק את הזעקה הזאת אני מצפה ומייחל לשמוע!"…
בו במקום שלח את משרתיו, שיכניסו את ילדיו אל הארמון ללא דיחוי. ציוה לרחוץ ולספר אותם, ולהלביש חזרה את בגדי המלכות שהיו רגילים בהם בעבר, ולאט לאט שבו למעמדם כאשר בראשונה…
"זהו הסוד של עשרת ימי תשובה", אמר רבי איצל'ה. זהו זמן שבו אפשר לקצר את התהליך הרגיל. בדרך כלל, ההיטהרות והניקיון הרוחני דורשים מאמצים רבים, זמן רב והשקעה מרובה, אבל ישנו זמן מסוגל שבו כל מה שנדרש מאיתנו זה להשמיע את קולנו אל הבורא. לזעוק מנהמת הלב: "אבא!!!", והוא כבר ייקח אותנו אליו וידאג לרחוץ אותנו, כרחם אב על בנים!…
מי אינו חפץ לזכות בכך?!
"התנערי מעפר קומי"
הבה ונגלה פנינה נוספת מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ו). כך כותב הנשר הגדול: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'… ונאמר 'אם תשוב ישראל נאם ה' – אלי תשוב', כלומר: אם תחזור בתשובה – בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".
כתובה כאן ברמב"ם נקודה נפלאה ממש. התשובה היא כח אדיר ומופלא – כח שבעצם, הוא נובע ממה שטמון בפנימיותו של כל יהודי ויהודי. נשמתו של כל יהודי היא 'חלק אלוק ממעל', חצובה מתחת לכסא הכבוד, ויש בה קדושה וטהרה אינסופיות. "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ולכן אפילו אם הוא ירד לשאול תחתית והתרחק ריחוק רב – נקודת הטהרה שלו אינה נפגמת, וברגע שיחליט לחזור, הוא נהפך בין רגע ל"אהוב, נחמד, קרוב וידיד".
איזה פתח מאיר עבור כולנו לעבודת התשובה!
הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', מספר כי שמע פעם על תלמיד חכם צעיר מגרוזיה, שיצא למסע לליטא כדי לקבל 'סמיכה' ממרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. כיוון שהיה זה כמה ימים לפני ראש השנה, החליט אותו תלמיד חכם להמשיך אחר כך לראדין, ולשהות ביום הדין הקדוש והנורא במחיצתו של הכהן הגדול מאחיו, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. ה'חפץ חיים' אכן קיבלו בסבר פנים יפות, והזמינו לסעוד על שולחנו בליל ראש השנה.
היתה זו חוויה שנשמרה בזכרונו לנצח, והוא מסר כמה וכמה פנינים שזכה לשמוע בהזדמנות מיוחדת זו. בין כל הרגשי הקודש והאימרות הנוקבות, אמר ה'חפץ חיים' בעת הסעודה כך:
"כל יהודי צריך לדעת את ההבדל היסודי והעצום שבין קיום מצווה, לחלילה וחס עשיית עבירה. כאשר יהודי נכנס לעול מצוות, קוראים לו 'בר מצוה' – בן של מצווה, כי המצוות קשורות ומחוברות עימו כמו בן שאינו יכול לנתק את הקשר הטבעי עם אביו. אבל יהודי שנפל רחמנא ליצלן בעשיית חטא, גם אם הוא שקוע בדבר, לא עלינו, הרי שכינויו הוא 'בעל עבירה', ולא 'בר עבירה' – כיון שזה אינו קשר דם, אלא כקשר בין בעל לאישה הניתן לניתוק ולביטול".
נמצא, שכאשר עושים מצווה, מתקשרים עם הבורא יתברך בקשר בל ינתק, מרומם ומזכך; ואם נכשלים חלילה בעבירה, הרי שעלינו לא לפול ברוחינו, אלא תיכף ומייד לקיים בעצמינו "התנערי מעפר קומי" ולשוב אל טהרתינו כבראשונה – כי העבירה לעולם לא נהפכת לחלק מן המהות של היהודי!
זהו חז"ל מפורש (שה"ש ו, א): "'אל גינת אגוז ירדתי', אמר חורי: מה אגוז זה אם נופל לתוך הטינופת, את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו, והוא יפה לאכילה. כך כל מה שישראל מתלכלכין בעוונות כל ימות השנה, בא יום הכיפורים ומכפר עליהם".
אצל כלל ישראל החטא אינו פוגם בפנימיותם, הוא דבוק רק בהם רק בחיצוניותם, לכן על ידי מריקה ושטיפה יכול האדם בקלות לקנחו. זהו גדר כפרת יום הכיפורים, שמגיע ומקנח את עוונותיהם של ישראל כלא היו. עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, סיפר פעם דוגמה מוחשית לכך, כי יהודי, אף על פי שחטא, נשאר זך וטהור בעצמותו:
בשכנותו של רבי שלמה זלמן ב'שערי חסד' התגורר יהודי חילוני, שנהג רחמנא ליצלן לחלל את השבת בקביעות, והיה מדליק את הפתיליה בעיצומו של היום המקודש. רבי שלמה זלמן לא חשב כי יצליח לשכנע את האיש להיטיב את דרכיו, אך חשש מנזק חינוכי שהיה עלול להיגרם לבני ביתו, למראה יהודי שאינו שומר שבת. הוא פנה אל השכן, ושאל אותו האם הוא מוכן כי רבי שלמה זלמן יספר לילדיו, כי השכן אינו נמנה על בני ברית, ולכן הוא יכול לעשות מלאכה בשבת…
השאלה נכנסה באותו שכן כארס של עכנאי. הוא הזדעזע, פרץ בבכי סוער ופנה לרבי שלמה זלמן ביפחה קורעת לב: "אני מקבל עלי מהיום שלא להדליק את הפתיליה בשבת; אינני מוכן כי תאמרו עליי שאני גוי!"…
כך זה כל יהודי, בכל מצב. הוא יודע בפנימיות ליבו את ערכו, וגם אם הוא חלילה נופל – הוא עדיין רוצה להישאר מחובר למקור טהור. לכן, כשהוא שב בתשובה מאיזה מקום שלא יהיה – הדרך סלולה לפניו, כי בנקודה הפנימית הוא עדיין מחובר בקשר חם…
עניין זה מוביל לרובד נוסף בהבנת מהות התשובה. אם אמרנו שהתשובה טמונה מעצם מהותה בפנימיותו של כל יהודי, הרי שיש בזה משהו עמוק אף יותר – התשובה היא יסוד מוסד בכל הבריאה כולה!
כבר מבריאת העולם נבראה התשובה, כחלק בלתי נפרד מיצירתו של הקדוש ברוך הוא, שכן בלעדיה לא היה לעולם קיום. "הלא אם תיטיב שאת", אמר הבורא לקין – יש אפשרות לשאת את החטא. אמירה זו לקין, אומר הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, בשם רבו המשגיח דלייקווד הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, היא שיחת המוסר הראשונה שמופיעה בתורה – והיא עוסקת במצוות התשובה, ולא בכדי.
הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו, נתן לנו את האפשרות לחזור בנו ממעשינו, אך אנו צריכים להאמין בכח הזה, ולהפנים שהוא באמת משנה אותנו, ואחרי התשובה האדם הוא ממש כתינוק שנולד.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')