"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" (בראשית י"ח, כ')
בכל ההיסטוריה ניסו לייסד עמים ומדינות על עזרה הדדית. כך גם היה בעת הקמת המדינה – הפטריוטיות שלטה, העמידו את העזרה ההדדית במרכז, אנשים יבשו ביצות וחלו במחלות רק כדי שמשפחה נוספת תוכל לדור בשכונתם… – סמלה של המדינה היה הקיבוצים – שם היו כולם שווים, כביכול, ולמעשה – ההרס והחורבן שיצאו מזה גלויים לעין כל. דוגמא אחת לכך נביא בסיפור הנורא שסיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל:
וכך הוא מספר, בשמו של הר"ר שמחה אונסדורפר ז"ל מלונדון: כאשר ניצל הר"ר שמחה ז"ל במלחמת העולם השניה – שהה בבית הבראה. יום אחד הוא שומע מחלון חדרו צעקות רמות המגיעות מהרחוב. כולם יצאו לראות מה ארע, והנה רואות עיניהם אישה התופסת בילד ומנסה לקרוע מעליו את חולצתו. הילד, לעומתה, עומד וצועק, וככל שהוא צועק – האשה צועקת בקול גדול יותר: "אני רוצה את הילד שלי!"
התברר, כי אישה זו ידעה כי ילדה נשאר בחיים. לפני המלחמה היא מסרה אותו למשפחה גויית, ומאז שהסתיימה המלחמה היא מחפשת אותו ואינה יודעת את מקום המצאו. והנה נודע לה כי הילד שוהה באותו בית הבראה. ילד זה נולד וצלקת גדולה על גבו, ועתה, משראתה את הילד שהתבגר, אמנם בלמעלה מחמש שנים – אולם עדיין מזכיר לה את פני בנה מאוד – היא רוצה לבדוק האם נושא הוא את הצלקת והוא אכן בנה. אך הילד שנפרד ממנה בגיל שנתיים – אינו יודע ואינו זוכר מאומה, ואינו מוכן להיחשף לאישה הזרה לו.
סוף המעשה היה ששניהם הגיעו באמבולנס לבית החולים, ושם, לאחר שקיבלו זריקת הרגעה, בדקו את הילד וגילו שבאמת יש לו צלקת. מובן שמפגש האם ובנה לאחר ניתוק של שנים היווה שמחה גדולה.
מספר ר' שמחה אונסדורפר, שהוא עקב אחר המשך חייהם המשותפים של האם שגלתה את בנה האבוד אחרי שנים רבות כל כך. הם עלו לארץ ונקלטו בקיבוץ "עין חרוד", שם עבדה האם כמבשלת והילד גדל ככל הילדים בבית הילדים.
עברו שנים, ומחלוקת גדולה פרצה בתנועה הקיבוצית – האם לקבל את השיטה הקומוניסטית או לא… המחלוקת עשתה קרע חמור ביותר בתוך הקיבוצים עצמם, וחלק מהקיבוצים אף התפלגו לשנים… פילוג זה הפריד בדעות גם ביו האם לבנה – האם דגלה כדעת רוב בני הקיבוץ, ובנה המתבגר הלך עם הזרם השני. כשהובס הזרם השני בהצבעה בגלל היותם מיעוט, החליטו המפסידים לנטוש את הקיבוץ ולהקים קיבוץ חדש באזור אחר בארץ.
יום אחד עלה בנה של אותה אישה על הטרקטור, והחל לצאת יחד עם הפלג השני מן הקיבוץ לעבר המקום החדש. האם קפצה למסלול וצעקה לבנה: "כלום רוצה אתה שאפרד מבני בפעם השניה? אינך עוזב את המקום! די היו לי שנות הסיוט שעברתי! אתה כל עולמי ואינך עוזב!".
אך הבן, שגדל על אדני החינוך ה"צברי" – לא שעה אל תחנוניה ואל צעקותיה, וביקש להמשיך בדרכו. האם, בעקשנותה, עמדה מול הטרקטור ולא נתנה לו לזוז, והבן מרום גבהו של הטרקטור הזהיר אותה שתעזוב את המסלול, ולא – יעבור באמצעות הטרקטור על גופה! משלא שמעה לו – ירד מהטרקטור, הזיז אותה בכוח מן המסלול ונסע לדרכו! צעקותיה ובכיותיה מלוות אותו, והוא אינו שומע!!!
וכאן הבן שואל: מדינה שהוקמה על אדני העזרה ההדדית, הקיבוצים שכה טיפחו את השוויוניות – היאך ילדו פירות ביאושים כאלו? – והתשובה פשוטה וברורה. כל בנייתם היתה – "להיות עם חופשי בארצנו" – הם ביקשו להתנתק מהעבר, להתנתק מהתלות בקב"ה ולרצות באנוכיות. למעשה, היה זה פיתוח אגואיזם, שצריך היה לצפות אותו בממרח שוקולד בטעם העזרה ההדדית, אבל מה שהיה מלא בפנים הוא נהנתנות ואנוכיות. מכאן מגיעים להתנהגות הנוראה הזו של בן כלפי אמו, אף על פי שהוא יחיד לה בעולמה, ושהוא נמצא לאחר נתק של שנים. הדבר קרוב מאד, לא עלינו!!!
גלוי זה כבר גלתה לנו התורה הקדושה אצל לוט בן אחי אברהם: כשרועיו רעו בשדות זרים ואברהם אמר לו: "הפרד נא מעלי", נאמר בתורה שלוט בחר בסדום, כיון שהוא מקום פורה שניתן להתעשר שם. התורה כותבת: "ויסע לוט מקדם", ודרשו חז"ל: "הסיע עמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי באברהם ואלוקיו". השאלה: מה מצאו חז"ל ביציאתו זו, שאמר ש"אי אפשי באלוקים"?
מרן ה"חתם סופר" מאיר את עינינו: מיד אחרי אותה פרשה כתוב אצל אברהם: "ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (בראשית י"ג, י"ח) – מה ראה אברהם עתה לישב בחברון? אומר ה"חתם סופר": חברון שוכנת במקום גבוה, והמים אינם מצויים בה. יותר מכל מקום אחר היא זקוקה לגשמי שמים. אברהם בחר לחיות שם כדי להיות תלוי בקב"ה כל הזמן! לוט, לעומתו, בחר בסדום השוכנת בעמק – כולה משקה, כל מימות הנגב זורמים לשם. המקום פורה מאליו, כביכול, החיים מסדרים אותו. משם, כביכול, הוא אינו זקוק לאלוקים – עצם ההליכה לשם מגלה את רצונו להתרחק מהקב"ה.
את תוצאת הליכתו לשם אנו מגלים בעובדה שמנוהו לשופט סדום. בני סדום היו רשעים על פי חוק ומשפט, ו"במקום המשפט שם מקום הרשע" – וצאצאיהם הם עמון ומואב, שאינם ראויים להתחבר עם עם ישראל גם אחר עשרה דורות, בגלל היותם מושחתים במידות כמבואר ברמב"ן.
אם אלו הן תוצאות החיים של בני האנוש – אין הקב"ה חפץ באלו כלל וכלל!
(מתוך הספר להאיר על סידור תפילה)