הפרשיות והברכות של קריאת־שמע מכונים 'פרקים'. בין פרק לפרק מותר לברך לשלום אדם נכבד הראוי לכך מפאת כבודו - כגון זקן או תלמיד־חכם - ולהשיב שלום לכל אדם שבֵּרכוֹ לשלום. ובעת אמירת הפרקים עצמם - למעט הפסוק 'שמע ישראל', 'ברוך שֵׁם' וביניהם - מותר לשאול לשלומו של אדם שיש לַקוֹרֵא חובת 'מורא' מפניו - כגון אביו ורבו המובהק - או אדם שהקורא עשוי להענש ולהפסיד ממון בשל אי־דרישת שלומו; וכמו כן, מותר להשיב שלום לאדם נכבד שבֵּרכוֹ לשלום. וראה להלן בנוגע לדינים אלו בזמננו. [סעיף א, ס"ק ג, ד, ה, ט ו־יא, וביה"ל ד"ה או, וראה שם ד"ה שלא]

הדינים האמורים - בנוגע לברכת השלום 'מפני הכבוד או 'מפני היראה' במהלך קריאת־שמע וברכותיה - קיימים רק במקום ובזמן שנהוג לברך אדם לשלום, ורק במידה וקיים חשש שהעדר ברכת השלום ימעיט מכבוד הזולת או ממוראו. לפיכך, בזמננו - שלא נהוג לשאול לשלום אחרים בשעת התפילה בבית־הכנסת, ואין כל חשש לפגיעה בכבוד הזולת או במוראו - אסור לברך אחרים לשלום ולא להשיב על ברכתם. אכן, אף בימינו קיים אופן בו מותר להשיב על שאֵלה 'מפני הכבוד', והוא - כשהגבאי שואל לשמו כדי להעלותו לתורה. [ס"ק ב; ביאורים ומוספים דרשו, 4]

לגבי הלכות מסוימות נחלקו הפוסקים אם כתיבה נחשבת כדיבור, ולדוגמה: ספירת־העומר בכתיבה, וכתיבת דברי־תורה במקום שאינו נקי. וכמחלוקת זו נחלקו הפוסקים גם בנוגע ל'הפסק' במהלך אמירת קריאת־שמע וברכותיה, או בכל מקום אחר בו אסור להפסיק בדיבור - האם כתיבה נחשבת כהפסק: יש אומרים שמעשה הכתיבה אף חמור מדיבור לענין זה; ויש אומרים שכיון שדרך הכותב להוציא מילים בפיו, קיים חשש שיפסיק בדיבור, ועל כן אסור לכתוב; ומאידך, יש אומרים שמותר לכתוב דברי־תורה בשעה שאסור להפסיק בדיבור. [ביאורים ומוספים דרשו, 2]