הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע נאמר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה'". ודרשו חכמינו ז"ל: מנין שאם אמר לו אביו לעבור על דברי תורה שלא ישמע לו, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'", כולכם חייבים בכבודי.
כלומר, הוקש כיבוד אב ואם לשמירת שבת, ללמֵּד שאף אם אמר לו אביו לחלל שבת, או שאמר לו שיכבדנו באמצעות חילול שבת – לא ישמע לו, מפני שכבוד השי"ת גדול וקודם לכבוד אביו. ומשמירת שבת למֵדים לכלל המצוות, שאינן נדחות מפני כיבוד אב.
וכך נפסק בשולחן ערוך: "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשֵׂה, בין מצות לא תעשה, אפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". וכתבו הפוסקים שאף הידור המצוה וקיומהּ בשלֵמות אינם נדחים מפני כבוד אביו; וכגון שהבן רוצה להתפלל במקום מסוים כדי שיוכל להתפלל בכוונת יתר, ואין דעת אביו נוחה מכך.
ואף אם ציוה האב לבנו שלא ינהג באיזו חומרא שנוהג בה הבן – לא ישמע בקולו. וזאת בתנאי שיש לחומרא זו שורש בפוסקים, כגון שיש הסוברים שאסור, ורבים חולקים; או שמעיקר הדין צריך להחמיר והמנהג להקל. ויש אומרים שכל שההלכה להקל, אינו רשאי להחמיר נגד רצון אביו.
ואם ציוהו אביו לבטל מנהג – יש להבדיל בין דרגות המנהגים: א. מנהג קבוע שמקורו בדברי חז"ל והובא בפוסקים ופָשט בישראל, כגון אמירת 'הלל' בראש חודש – הריהו ככל המצוות, ולא ישמע בקול אביו.
ב. מנהג שמקורו בדברי הפוסקים, אולם אין לו שורש בדברי חז"ל, כגון אמירת 'קדיש' על אביו ואמו, מנהג 'כפרות', או מנהג שלא פָּשט בישראל כמנהג קבוע – הדעה הרווחת בפוסקים היא שאף בזה לא ישמע בקול אביו; אך יש חולקים.
ג. מנהג או מילי דחסידותא שאין לו מקור בדברי הפוסקים, ואין סרך איסור בביטולו, כגון טבילה במקווה לתוספת קדושה, תעניות רשות, וכל שכן מנהגים שונים בנוגע ללבוש ומראה השיער, וכיוצא בהם – חובה לשמוע בקול אביו ולבטל מנהגו.
ובמקרה שחייב לבטל מנהגו לפי שעה משום כיבוד אב – נחלקו הפוסקים אם צריך לעשות 'התרת נדרים', או שאינו צריך, הואיל ועיקר הנדר קיים ועתיד לשוב למנהגו לאחר מכן. ולמעשה יש להחמיר בכך, למעֵט בשעת הדחק שאינו מוצא מי שיתירנו.
במה כל דברים אלו אמורים? במצוה או במנהג שחובה לקיימם, אולם במצוה ובמנהג שאין חובה לקיימם, ואין סרך איסור בביטולם, וכגון שציוה האב לבנו, או שמדובר במנהג במילי דחסידותא שטרם נהג בו הבן וממילא לא התחייב בו –צריך לשמוע בקול אביו.
ומאידך גיסא, כל הנדון בנוגע לביטול חומרא או מנהג, הוא רק כאשר הדבר נוגע לאביו או בפני אביו, אך בדבר שאינו נוגע לאביו ואינו בפני אביו – לכל הדעות אינו מחויב לשמוע בקולו, למעֵט אם הדבר יגרום לאביו צער גדול או בזיון. ובמקרים מסוימים יתכן שיש להקל אף בפני אביו.
ועוד, שאם כל כוונת האב היא רק לזלזל במצוות או במנהגי ישראל, ורק מחמת כן אומר לבנו שיבטל חומרא או מנהג, בודאי אינו צריך לשמוע בקולו בנוגע לכל מצוה, חומרא או מנהג שהם.
[שו"ע יו"ד רמ, טו, ש"ך יז, ופתחי תשובה יד; פסקים ותשובות (כ"ץ) שם, מד-מה]