בפעם הראשונה שקבוצת תלמידי חכמים יצאה לקבר הגר״א וה'חפץ חיים', היה מכך רעש גדול. אחד ממקורביו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל רצה גם הוא לנסוע. הוא היה בטוח שבעת שיבשר להגרב״צ על התוכנית שלו להצטרף לנסיעה לקבר ה'חפץ חיים', הרב ישמח, כי כידוע כל ספרי החפץ חיים היו שגורים על לשונו של הגרב״צ מילה במילה, וגם בענין שמירת הלשון זכה להיות מיחידי הדור בשלמות הפה והלשון – קודש קדשים.
אולם הגרב״צ שמע, בקרירות, ולא הגיב. האברך חשב, כי שמא לא ברורה לו ההלכה של יציאה לחוץ לארץ לקברי צדיקים, האם מותר או אסור.
למחרת הוא בא שוב לרב״צ ושאל האם יש איסור לנסוע לקברי צדיקים בחו״ל. הגרב״צ פתח ספר 'שדי חמד' שדן בענין ומסקנתו שמותר, אולי לא לכתחילה ממש, אבל לדעת ה'שדי חמד' אין בכך איסור.
"אם כן, מדוע שלא אסע?!" – תמה האברך.
"וכי אמרתי לך לא לנסוע?!"
"אבל נראה לי כי הרב לא מרוצה מהענין. מדוע?"
פתח הרב ואמר: ״ראיה אחת אסורה ב'שדה תעופה' או בטיסה ובכל מקום אחר, בגללה כבר לא שווה כל הנסיעה״. והוא הסביר את ההבדל בין ראיה אסורה כאן לראיה אסורה בדרך לוילנא: "אם יש חיוב להגיע לאיזה מקום או צורך חשוב וכו' לצאת לרחוב או לחוץ לארץ, ניחא, אבל אם יוצאים ומרחיקים לנסיעות לשם סגולה לישועה, אז יש לשקול את הצדדים עם המשקל של 'הפסד מצוה כנגד שכרה', מה אתה מרוויח ומה אתה מפסיד, ושיקולים של סדרי עדיפויות. ואז בכלל לא פשוט, כי שמא ראיה אסורה אחת היא הפסד גדול יותר. ושמא בגינה לא שווה כל הנסיעה".
שמירת העיניים של הגרב״צ, היתה אין לשער. ההליכה שלו בבני ברק במשך עשרות שנים לכולל, היתה בתדירות לא דרך רשות הרבים מרכזית, אלא בדרכים מקבילות ולפעמים עוקפות, כדי לעקוף את המקומות שהמכשול מצוי בהם. אבל כדרכו לא סיפר מעולם לאיש שזו הסיבה שהוא מאריך את דרכו, אלא שבסיטואציה מסוימת הבחינו שזה השיקול שלו.
יצוין כי בהזדמנות בצעירותו של ר' בן ציון פגש את הרבי ה'בית ישראל' מגור, ובין הדברים הרבי התעניין כיצד הוא הולך מבני ברק לבית הוריו בתל אביב. הבחור ר' בן ציון אמר לו את הדרכים. הפטיר ה'בית ישראל' ואמר – "אפשר גם ללכת מהרחובות האלו" (היו אלו שבילים ורחובות אחרים).
לימים, אמר על כך ר' בן ציון, כי התחיל ללכת דווקא דרך השבילים והרחובות שהרבי ציין אותם, והבין כי אלו רחובות בדרכו, שבהם ישנה סכנה פחותה ב'שמירת העיניים', ולכן הצביע לו על אותם רחובות. והיה לו לפלא כיצד ה'בית ישראל' הכיר את הרחובות הצדדיים הללו ואת טיבם עד כדי כך.
(קובץ גיליונות יתרו תש"פ)