אנו נמצאים באמצע שמיעת סיפורו של שאלתיאל, תושב הגליל בתקופת בית שני.
"היה זה בעת שצעדתי למאפייה", סיפר. "בתור מחזיק כרטיס 'חבר' אני משמש כ'מפריש חלה' במפעל. בדרכי שמעתי כרוז: 'תושבים יקרים: מי שהתפלל ביומיים האחרונים בבית הכנסת 'דרכי אברהם' בשלושת הספסלים האחוריים, מתבקש לטבול ולהטביל את בגדיו ואת כל הטהרות שנגע בהם ביממה האחרונה, עקב התגלות טמא מאומת'!
"אהה. אנחת רווחה נפלטה מפי. נס! ב"ה ביומיים האחרונים לא דרכתי בבית הכנסת הזה. אם ח"ו הייתי שם, הייתי עכשיו בצרות צרורות. בעלי המאפייה לא יסלחו לי על תאונה כזאת. הדבר יגיע לכותרות העיתונים והדימוי של המפעל יירד…
"אך לפתע אני מביט בפניו המחווירות של ידידי ר' יצחק, ומבין שאירעה תקלה. 'חוששני שבני אכן התפלל שם'… הוא לוחש לאזני בהססנות. בירור קצר מעלה כי אכן, יענקי התפלל שם. 'אוי, אוי, יענקי, אתה ראשון לטומאה, וכך גם הבאת את החלה לר' ירמיה הכהן… אוי אוי, איזה סיפור נורא, הכשלנו את ר' ירמיה באכילת תרומה טמאה בשגגה'.
"בריצת אמוק אץ ר' יצחק לביתו של הכהן, לשמחתו התברר שהעיסה עדיין לא נאכלה. זו עשויה מקמח כוסמין וזהותה ודאית. בבכיה של הודיה, הודה ר' יצחק על שה' לא הביא תקלה לצדיקים. עם כפיפה מצרית נטל ר' ירמיה הכהן את העיסה, והסיקה תחת התבשיל כדין תרומה שנטמאה שמותרת בהנאה'.
*
"— אבל עם כל הכבוד לסיפור הזה, כמה שהוא מזעזע ודרמטי, זה ממקרי ההדבקה המוכרים והקלאסיים. בתי ישראל ערוכים בקביעות למציאות של טומאה למפרע, מעת לעת או מפקידה לפקידה. אלו מעשים שבכל יום. אבל בירושלים? זה סיפור אחר, שם הסיפור הגדול.
"במקרה של ירושלים, זה מורכב הרבה יותר, רק בגלל שאחוזי ההדבקה שם הם הכי גבוהים ועם השלכה רוחבית רבה. כשקורה משהו בעיר הקודש זה עלול להיות כדור שלג, שלפעמים שיקום הנזקים מורכב ומסובך עשרות מונים. בדיוק בשביל זה יש לנו את 'נאמני הטומאה' מבני הלויים, שחלק משמעותי ונכבד מהתפקיד שלהם הוא לטפל בכל מיני 'פיגועי טומאה' נרחבים!
"הנה דוגמא: בשבוע שעבר היה פה כהן תלמיד חכם מופלג וזריז במעשיו, בקי בעבודה, שכולם סומכים עליו בעיניים עצומות. ביום ה'בית אב' שלו עבד עבודה, ופתאום בחצות היום חלפה שמועה כאש בשדה קוצים שמקווה 'שוקת יהוא' הסמוך לנחל קדרון, נמצאה בו תקלה, כיון שהנקב שמשיק אותה למעין היה פחות משפופרת הנוד— ברגע שהדבר הגיע לאזני הכהן, הוא קרס תחתיו מתעלף.
"בפעם הרביעית שהעירו אותו, הוא קם בשארית כוחותיו והחל לרוץ בבהלה עצומה בדרך קצרה לכיוון היציאה מהעזרה, גם אז לא הספיק להגיע לשער העליון ושוב קרס מתעלף. כולם הבינו שקרה פה משהו נורא. הפעם, במקום להעיר אותו המשיכו לגרור אותו ליציאה מהעזרה והעירו אותו בעדינות. 'זה בסדר… אתה בחוץ'.
"מדבריו התברר, שהגרוע מכל התרחש. כי את כל הטבילות שלו הוא מהדר לטבול דווקא שם, מתוך כוונה טהורה ללכת למקווה המהודר ביותר בירושלים, שיש לו השקה למעיין. והנה פתאום התברר שבדיוק המקווה הזה היה פסול, והמשמעות היא שכל העבודות שאותו כהן עשה מהבוקר עד עכשיו — הכל טמא ופסול.
"אפשר לקלוט איזו קטסטרופה קרתה פה. רק תנסה לדמיין רק כמה קבלת הדם הכהן הקדוש והזריז הזה עשה מהבוקר עד עכשיו. הסיפור הזה עורר סערה בכל ירושלים. אם עד לפני שעתיים עבר כרוז ש'שוקת יהוא' פסול, מהר מאוד חלף כרוז נוסף בירושלים: 'רבותי, ר' חובב הכהן נמצא טמא טומאת מת, וכל מי שנדב שלמים והקריב אצלו — שיפסיק לאכול מיד, ומי שנדר קרבן והקריב אצלו, צריך לעשות שאלת רב'… אי אפשר לתאר את תחושות האכזבה שנפלו על אותם אנשים שהקריבו חטאת ויצאו מהמקדש והיו בטוחים שכבר התכפרו, ופתאום חזרו שוב בפנים נפולות.
"אבל, כמה שזה די נפוץ בירושלים, יש גם מסר אחד מרגיע: כי בטומאת מקדש וקדשיו יש קולא מיוחדת, שרק מי שהיתה לו ידיעה בתחילה ואז נעלם ממנו, רק אז הוא חייב, אבל אם הוא לא ידע מראש בכלל — זה פחות חמור (בניגוד לשאר חטאות שחייבים גם בלא ידיעה בתחילה). במילים אחרות: כרוז שמודיע בפתאומיות 'רבותי, התגלה חולה מאומת וכולם כעת טמאים' – זה אמנם משבש את המערכת, אבל אם לא ידענו את זה מראש, אז זה לא חמור בסדר גודל של דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים מכפר עליו, והעובדה הזו מרגיעה בהחלט. למרות זאת, כולנו תפילה 'מנסתרות נקני', גם נסתרות מהסוג הזה.
פרק הסיום – מחר בעז"ה