מי לא שמע על בית הכנסת המוכר ביותר בארצות הברית, הלא הוא בית הכנסת 'שומרי שבת' השוכן בשדרה השלוש עשרה, מרכזה התוסס של שכונת בורו פארק אשר בברוקלין ניו יורק.
בית כנסת זה מאכלס בתוכו בכפיפה אחת, אביונים ודלים לצד שועי עם, משולחים בני ארץ ישראל, לצד אנשי גולת אמריקה. הכל מתקבלים בשעריו במאור פנים. מתקיימים בו מנייני תפילה עשרים וארבע שעות ביממה ותמיד יוכל כל רעב למצוא בו מאכל ומשקה להשיב בו את נפשו.
כך לא היה זה מן הפלא כאשר מצאו עצמם באחת הלילות, זה לצד זה, בהמתנה לתפילת ערבית, גביר ניו יורקי בעל עושר ונכסים לרוב , ולצדו יהודי בעל חזות ירושלמית חסידית, חוט של חן נסוך על פניו, אך העוני ניכר בו מראשו ועד קצה נעליו.
כבר בתחילת התפילה כבר הספיק מיודענו הגביר להבחין כי שכנו לספסל שרוי במצוקה קשה. מראהו המרושל ומבטו הכבוי עוררו את רחמיו, ותפילתו שנאמרה בדמעות ובהשתפכות הנפש משכה את ליבו.
'בוודאי הניח המסכן את כל משפחתו המורחבת בביתו אשר בעיר הקודש' – הרהר הגביר ברחמים, 'והנה עתה טרח ויגע עד ברוקלין הרחוקה כדי למצוא טרף לביתו, אך חזותו מוכיחה עליו שעומד הוא לחזור למשפחתו המורעבת בידיים ריקות, כמה מייאש ומדכא הדבר…' – המשיך הגביר לטוות את חוטי דמיונו.
ההרהורים ששטפו את מוחו לא נתנו לו מרגוע ובטרם יתחיל בתפילה פנה הגביר לשכנו והחל להתעניין במאור פנים: 'האם מירושלים אתם? בוודאי באתם כאן בארצות הברית…'
השכן ננער לרגע משרעפיו, אך מיד סימן בידו כי אינו יכול לשוחח כעת, והגביר נאלץ להמתין בסבלונות עד סיום התפילה.
אלא שגם כאשר הסתיימה התפילה לא היה סיפק בידו להתעניין, משום שהאיש היה שקוע בעולמות טמירים, באמירת ברכות שמונה עשרה ברגש, תוך התעלמות מוחלטת מהסובב אותו.
כיון שזמנו היה מוגבל, לא חשב הגביר פעמיים, האיש עשה עליו רושם בל יתואר, ומתוך רושם זה הוציא הוא מכיסו את פנקס הצ'קים, רשם המחאה על סכום גדול עצום, גם במושגיו שלו, הניחו תחת סידורו של רעהו ומיהר לנסוע לדרכו.
בדרך החלו הרהורי חרטה לפקדו. בצדקה, כמו בעסקים, הוא לא אהב לקחת סיכונים מיותרים, ומי יודע אולי בכלל אדם זה לא היה נצרך כלל, אולי אין הוא חפץ לקבל צדקה, כיצד נהג הוא בניגוד לטבעו בפזיזות שכזו, לתת סכום כה גדול לאיש שאין הוא מכירו כלל.
'לכל הפחות התכוונתי למצוה', הרגיע הוא את עצמו לבסוף, 'ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה'.
•••
חלפו ימים, שבועות וחודשים מאז. זכרו של הלילה ההוא ב'שומרי שבת' כבר נשכח מזמן מליבו של הגביר. והנה באחד הלילות, כאשר עמד בעיצומה של שעת קבלת הקהל הקבועה בביתו לבקשות עזרה וחסד, נכנסו לחדרו לפתע שני משולחים מוכרים, ולאחר מילות הברכה המקובלות הפתיעו אותו בשאלה: 'שמא מכיר אתה את מיודענו ר' פלוני ב"ר פלוני מירושלים עיר הקודש?'
הגביר הרים את עיניו מפנקס הצ'קים שלפניו, הסיט את משקפי הקריאה אל קצה אפו ומשך בכתפיו כלא מבין: 'וכי מאין אמור אני להכירו?!'
'סליחה' – הם אמרו לו, 'לפי התיאור שהוא מסר לנו חשבנו שזה אתה , אך כפי הנראה טעינו'.
'רגע, המתינו', ניצת לפתע זיק התעניינות במוחו של הגביר: 'מה הסיפור? מי האיש ומה מעשיו?'
השניים הבינו כי לפניהם הזדמנות פז לקשור שיחה עם הנדיב הדגול, ולפיכך החליטו לשתפו בסיפורים:
'לפני כעשרה חודשים פגשנו את ידינו ר' פלוני הנ"ל, והסיפור שהיה בפיו היה לא-יאמן גם במושגים של משולחים ותיקים כמונו; האיש סיפר לנו כי זה עתה שב מארצות הברית לאחר שהייה של מספר שבועות במטרה לקבץ סכום שיוכל לחלץ אותו מבוץ החובות בו היה הוא שקוע עד צוואר, לאחר שזכה לחתן כמה מצאצאיו.
איש צדיק ואציל נפש הוא מיודענו זה, והייתה זו לו הפעם הראשונה בה נאלץ מתוקף הנסיבות לבקש עזרה מבשר ודם. אולם עדינותו ואופיו השקט עמדו לו דווקא לרועץ, כאשר לאחר מספר שבועות מצא הוא את עצמו יום קודם לטיסתו ארצה, כשבידיו סכום זעום שבקושי יכסה את דמי הנסיעה, ובמעט הנותר לא יהיה אפילו כדי לכסות את הקטן שבחובותיו הרבים.
'שבור ורצוץ הייתי באותו היום' – סיפר לנו האיש, 'אך החלטתי לעצמי כי את היום האחרון לא אבזבז בשיטוטים חסרי תוחלת בין כתובת זו לאחרת, אלא בפנייה לכתובת האחת והיחידה – למי שהעושר והנכסים שלו, למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'.
בשעת בוקר מוקדמת נכנס האיש לבית הכנסת 'שומרי שבת' שכבר המה המתפללים, עלה לאחת הקומות העליונות והחל בהכנות לתפילת שחרית.
לאחר תפילה נרגשת ורוויית דמעות סעד הוא פת שחרית, ומיד פנה לאמירת תהילים רצופה עד תפילת מנחה. גם תפילת המנחה עברה עליו בהתרוממות נפש בלתי מצויה, ואחריה המשיך האיש באמירת תהילותיו של דוד בן ישי, כבן המתחטא לפני אביו.
בהגיע זמן תפילת ערבית כבר התנתק האיש כמעט לחלוטין מן העולם החומרני שבחוץ, ובסערת תפילתו הוא כבר לא שם ליבו אך למתפללים שישבו לצדו. אלא שלפתע, דווקא בעיצומה של ברכת 'אהבת עולם' המרטיטה, הופרע מכיסופיו כשחש טפיחה על שכמו:
'הרמתי את עיניי מהסידור' – סיפר לנו האיש, 'והנה אני מבחין ביהודי שמראהו החיצוני העיד ברורות כי שייך הוא לצד 'הנותנים'. האיש פנה אליי באדיבות והתעניין: 'האם מארץ ישראל אתם? האם באתם לאסוף כסף כאן בארצות הברית?'
לרגע קצר חככתי בדעתי אם לענות לו, אלא שאז נזכרתי כי עומד אני בעיצומה של שיחה ערה עם 'הגביר' הגדול ביותר, וכיצד אוכל להסיח דעתי כדי לענות לגביר בשר ודם?!
החלטתי להתעלם מהשאלה ולהמשיך בתפילה. הייתה זו הקרבה גדולה מצדי, כי נראה היה כי פניו של האיש היו נכונות לעזרה, אולם התחזקתי בהנחה כי בוודאי יכול ה' לשלוח את ישועתו אליי גם לאחר התפילה…'
'האם אוכל להמשיך את הסיפור במקומכם?' – הפתיע הגביר לפתע את אורחיו ההמומים.
'בוודאי כבר הבנתם כי אני הוא האיש שהנחתי את המחאה תחת סידורו של ידידכם. כעת אוכל גם להודות לכם על שהורדתם משא כבד מליבי, כי מאז אותו היום מתהלך אני ברגשי חרטה, תוך שספק מנקר בליבי האם המחאה המכובדת שנתתי לא הגיעה לידיו של אדם שלא היה נזקק לה כלל וכלל.
עתה הבנתי כי זכיתי לשמש שליח ממרום להושיע ליהודי שהבין היכן נמצאת הכתובת הטובה ביותר לישועה והצלחה'.
במילים אלו נפרדו השניים מן הגביר, כשהמחאה המכובדת שבידם הייתה חיוורת לעומת המסר החד והברור אותו נטלו במוחם כצידה נצחית לחיים.
(נתקבל ע"י ארגון 'בני אמונים', תשו"ח)