בעומדי כך בין רבבות האנשים העומדים בתור אל מול הרשע הצורר הנאצי 'ד"ר מנגלה', ימש"ו נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא, ששמעתי בחיידר. דברי קודשו עלו בליבי בהתלהבות אש! אמרתי לעצמי: הנה הגיע זמן פרעון הצ'ק!!! מה אמר הרב משמם של הקדמונים קדושי ישראל: "לא צרות! לא ייסורים וקצף!"

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, על הארץ הטובה אשר נתן לך" (ח, י)

למדנו כאן חובת מצות ברכת המזון דאוריתא, ובזכות הדקדוק במצוה זו, נושא הקב"ה פנים לבני ישראל. [כמו שאמרו בגמרא (ברכות דף כ ע"ב): "דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יז) 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו) 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה."].

מעשה מופלא מאד סיפר לי אחד הרבנים שליט"א, והוא שמע זאת ממנהל תלמוד תורה ידוע ומפורסם בירושלים.

בשכונתו של אותו מנהל היה גר יהודי מבוגר, שבכל אורחות חייו התנהג בצורה פשוטה ביותר, אולם כשהגיע למצות "ברכת המזון", הוא היה מברך כאחד הגדולים אשר בארץ, בצורה שלא תאמה כלל להתנהלותו בשאר התחומים. בכל שבת, בסעודה שלישית שבבית הכנסת, היה יושב בתוך הקהל כאדם רגיל מן השורה, אך משהגיעו לברכת המזון הוא כמו נהפך לאיש אחר, פניו היו להבים, וכל כולו בריכוז עצום והתרגשות גדולה, מברך מילה במילה במתינות ובנחת כמונה מעות, בקול רם ובנעימה מיוחדת.

המנהל דנן הבין בחכמתו שבודאי יש דברים בגו, ולא בכדי מברך כך היהודי. הוא היה מאד סקרן לדעת פשר הדבר. באחת ההזדמנויות כשדבר עמו, שאלו: "אנא ממך במטותא, גלה נא את אזני, מה פשר הנהגתך זו, שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך ממש לאדם אחר? הרי בשום תפילה או ברכה אחרת אינך מתנהג כך כלל, הנך מברך ומתפלל כאחד האדם, ומה קורה דוקא בברכת המזון, שאתה כה מתרגש"?

היהודי נענה לו ברצון, ופתח בסיפורו:

ילד הייתי כבן שתים עשרה, בתלמוד תורה שבאחת הערים בפולין של  מעלה, בטרם חורבן גלות פולניה במלחמת העולם השניה.

יום אחד הגיע אורח רם מעלה לבקר בתלמוד תורה ולחזק את התלמידים, הלא הוא הגאון הנודע והמפורסם, רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד ומחולל הדף היומי – שבין עיסוקיו הרבים, כרב עיר, וכראש ישיבת "חכמי לובלין", היה [באחת התקופות] משמש גם בתור ציר בבית הנבחרים של ממשלת פולניה, והיה מייצג בתפארת ובעוז את היהדות הנאמנה וצרכיה. בתוקף תפקידו היה מבקר תכופות במוסדות התורה השונים שברחבי פולניה, כדי לחזקם ולעמוד מקרוב על התפתחותם וצרכיהם וכו'.

בכל מוסד שהגיע היה זה יום חג גדול, הוא היה מגיע בלווית פמליה נכבדה של רבנים ונציגים, והמנהלים היו מכינים היטב את הביקור כדי שיצליח בכל המובנים. מלבד הנאום המיוחד שהיה נושא בכל מקום – כידוע, היה אמן מיוחד בדרשותיו הנלהבות – היה גם תורם מאד לחיזוק התלמידים, בהיותו אדם מלא שמחה ושנינות, היה לו תמיד מיד 'על המקום' מה לומר לכל ילד ולכל בחור, המילה הנכונה במקום הנכון!

גם בתלמוד התורה שלנו – מספר היהודי – אך נודע שעומד הגאון להופיע, היתה שם שמחה רבתי. ההכנות הקדחתניות החלו כמה שבועות קודם, נתלו מודעות ענק בשערי הכניסה, המבשרות על ביקורו הצפוי של הרב. הילדים הכינו כרזות גדולות שבהן הביעו את שמחתם הגדולה: "ברוך הבא", או "צהלי ורוני" וגו', וכיוצא באלה. התכונה היתה גדולה.

כשהגיע היום המיוחל, היה בתלמוד תורה יום טוב ממש – כל הילדים הופיעו בבגדי שבת, וכל אותו הביקור המרשים נחרת עמוק בזיכרוני.

בשעה היעודה הופיע הרב, צועד בראש פמלייתו. כל כולו אומר הוד והדר, צורתו ההדורה והחיוך שלא מש מעל פניו, כבשו מאד את ליבנו. ולמראה הילדים הקדושים שנגשו אליו בזה אחר זה לברכת "שלום עליכם", היו פניו מאירות וזורחות, והקרין עלינו הרבה אהבה וחיבה.

אנו הילדים, ביחד עם צוות המלמדים והרבנים קבלנו את פניו בשער הכניסה. לאחר מכן הוא נכנס לביקור בבנין תלמוד התורה, לעמוד מקרוב על טיבו. בתום הסיור נערך מעמד "קבלת פנים" באולם מיוחד שהוכשר לכך במוסדנו, שם נשא הרב נאום חוצב להבות אש.

בהיותי בין הילדים הבוגרים שבחיידר, ישבתי בספסלים הראשונים, קרוב לשולחן המזרח, ועקבתי  מקרוב ובצימאון אחר כל תנועה של הרב. בגיל זה של 'גירסא דינקותא' נחרט בי היטב נאומו הנפלא של הרב והיכה שורשים חזקים בליבי ובנפשי.

בין הדברים פנה הרב הגאון בחיבה אלינו הילדים, ושאל: "טייערע הייליגע קינדער! האם יודעים אתם אולי איזו אות אינה מופיעה כלל בברכת המזון?"

זו היתה כנראה שאלה קשה מדי… מאחר שלא היתה תשובה, הקריא לפנינו הרב את מה שכתב ה"באר היטב" (אורח חיים, הלכות ברכת המזון, סימן קפ"ה סעיף קטן א) וזו לשון קודשו: "מצאתי, למה אין 'ף' (אות פ"א סופית) בברכת המזון? לפי שכל מי שברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא אף [ולא שצף] ולא קצף וכו', ומזונותיו מצויין לו ברוח ובכבוד כל ימיו. 'ספר החינוך' (מצוה ת"ל), 'עטרת זקנים' (סימן קפה סעיף א')." עד כאן לשונו. ומובא גם בהקדמה לברכת המזון בסידור וילנא, בשם התשב"ץ קטן (סימן שס"ו). עיין שם. וב'עטרת זקנים' (שם) כתב שמצא כן כתוב גם בספר ישן, ושמו "גן". עיין שם.

באותה דרשה נפלאה עורר המהר"ם שפירא זצ"ל מאד את הילדים, בענין ברכת המזון בכוונה. הוא הרעים בקולו ברוב התעוררות והתרגשות, שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה!

"תראו מה אתם מרוויחים – סיים הרב את דרשתו הנלהבת, צ'ק חתום מה'באר היטב' והקדמונים: לא צרות! לא ייסורים וקצף! ועוד פרנסה ברווח לכל החיים!!!"

הדרשה עוררה הדים רבים בתלמוד התורה, וכמו הרבה ילדים מחבריי באותה עת, התחלתי גם אני – ממשיך היהודי בסיפורו – מאז אותה דרשה, להקפיד מאד על ברכת המזון בכוונה ובכובד ראש, ומתוך סידור דווקא. על קבלה זו הקפדתי באדיקות כל ימי חיי, בכל מקום שהייתי.

עברו כמה שנים ספורות, הגאון הקדוש נקטף בחטף בשיא פריחתו, ועבר לעולם שכולו טוב, וימוטו מוסדות תבל מחמת הצר הצורר.

המלחמה פרצה במלוא עוזה, עד שיום אחד מצאתי את עצמי כבחור גדול בערי 'אושויץ – בירקנאו' הנודעים לשמצה, במסדר הידוע [סלקציה] שבכניסה למחנה לצד ימין… או לצד שמאל… אל מול הרשע הצורר הנאצי 'ד"ר מנגלה', ימח שמו, שחרץ בהינף אצבע קל את גורלם של מליונים.

לפתע, בעומדי כך בין רבבות האנשים העומדים בתור, נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא, ששמעתי לפני שנים ספורות בחיידר. דברי קודשו עלו וגאו בליבי, והחלו לפעפע בי בהתלהבות אש! אמרתי לעצמי: הנה הגיע זמן פרעון הצ'ק!!! מה אמר הרב משמם של הקדמונים קדושי ישראל: "לא צרות! לא ייסורים וקצף!"

וכך מצאתי את עצמי בפתחו של גהנום עלי אדמות, מתפלל ומתחנן לבורא עולם: "רבונו של עולם, יש לי הבטחה מהתשב"ץ ומה'באר היטב', שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, לא יהיו לו צרות! והנה עומד אני פה בשערי אושויץ, ומתחנן לפניך: רבונו של עולם! אנא הצילני מכל צרה ומצוקה".

עוד שפתותי ממללות תחינה ותפילה, מגיע אני לפני הצורר השטני, והוא מראה לי באצבעו אל צד ימין. כל נתנו לי חיי לשלל.

לאחר שהתמקמנו בצד ימין, הכריזו שכל אחד מהנבחרים לעבודה במחנה, צריך להתייצב בפני קצין אס-אס ולהצהיר בפניו באיזה תחום הוא מתמחה, כדי לשבץ אותו בעבודה בתחום המתאים לו. אני, שהייתי בחור ישיבה, בלא שום התמחות וידע בשום מקצוע, לא ידעתי מה לומר. וכך בעמדי בתור הארוך נשאתי שוב תפילה נרגשת לבורא עולם: "רבונו של עולם, יש לי הבטחה מפורשת גם מרבינו הרא"ה זצוק"ל בספר החינוך הנ"ל על הפרנסה: 'שכל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו!!!' עד כאן לשון קדשו, והנה נצרך אני לאכול כאן באושויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להצהיר עליו בפני הקצין" וכו'.

בעודי תוהה ומהרהר בדבר, פונה אלי היהודי שעומד מאחורי בתור, שכנראה הבחין במבוכתי, ולוחש באזני: "תצהיר בפני הקצין שאתה טבח מעולה! אני כבר אהיה שם לעמוד בעזרך בלימוד המלאכה, עד שתהיה 'שף' מומחה…"

כך מצאתי את עצמי כטבח מן השורה, במטבח הגדול של 'אושויץ', ובה בשעה שרוב תושבי אושויץ ברבבותיהם נמקו ברעב, הייתי אני מקבל תדיר מן המוכן במטבח האושוויצי הגדול…

ראיתי בחוש – מסיים היהודי את סיפורו המרגש לאותו מנהל, איך ההבטחות של ה'תשב"ץ' ו'החנוך' וה'באר היטב', התקיימו במלואן גם בתוך תוככי התופת של אושויץ הנאצית…

נו! אני יכול לא לברך ברכת המזון בכל הכוח והכוונה?…

הבה נא נקבל אף אנו על עצמנו להתחזק היטב במצוה יקרה ונפלאה זו, לברך ברכת המזון בכונה ובמתינות מילה במילה, ומתוך סידור דווקא, כאשר למדנו ושמענו מפי ספרים וסופרים הרבה מאד, עיין בהם, ובזה נזכה כולנו יחד לברכה המשולשת, בני, חיי אריכי, ומזוני רויחי, וכל משאלת לב לטובה, אמן.

 (מתוך הספר: טיב המעשיות )