"בלאדור" הוא סם אחד שטבעו חם עד מאוד והאוכלו מסתכן בעצמו מרוב חמימותו, אבל גורם זכירה עד מאוד, וכבר היה ת"ח אחד פה סלוניקי בדורנו זה שהיה חכם גדול וחריף וזכרן עד מאוד, ורופא מובהק, שהלך לסוף ימיו לירושלים ונפטר שם

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת" (דברים י"א, כ"ב)

בספרי (פר' עקב פיסקא יב): "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת – למה נאמר לפי שנא' (לעיל ו,יז) "תשמרון את מצות ה' אלהיכם" מגיד הכתוב שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד כך יהא אדם צריך להזהר בתלמוד שלא יאבד". וכ"כ היראים (מצוה רנז – כו) מכאן שיהגה אדם בתורה ובמצוות וישמרם בלבבו שלא ישכחם. והנה בספר הפליאה (שיש המיחסים אותו לרבי נחוניא בן הקנה) הביא את המאמר "חזור חזור יפה מבלזור". וכן הביא בספר מרכבת המשנה: "והוא מזהיר לאדם שיהיה לו לב טוב באופן שיתיישב ויחזור על תלמודו, חזור חזור ואל תצטרך לבלדור".

ביאור מאמר זה הוא, ש"בלדור" או "בלזור" הוא שם של עשב שגורם לאוכלו שיפור בזיכרון עדי כדי כך שמסלק את השכחה, אלא שמצד שני מזיק הוא לאוכלו שמסתכן או שהופך לבעל מום. ואמר החכם חזור חזור על לימודך בעצמיך ואל תזדקק לעשב זה, כי יגרום לך נזקים רבים ויביאך לידי סכנה.

בקובץ אור תורה מובא שלפי עדות אחת השתמש בו מרן החיד"א ואכל אותו בילדותו, והגאון רבי אברהם כלפון זצ"ל (מרבני טריפולי) מעיד שהיה בבית מדרשו של החיד"א בליוורנו וראה שנתבטלה אצבע השמאלית של יד שמאלו. ונראה שענין ה"בלדור (בלזור)" כבר מופיע בגמרא, ובראשונים, דבגמ' חולין (נח:) אמר שמואל שאם האכיל את הבהמה עשב שנקרא "חִלְתִּית" הרי זו טריפה, משום שהחילתית מנקבת את בני מעיה מתוך חריפותה המרובה ואמרינן שם שמדובר בגרגירים של החלתית ולא בעלים שלה, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' נא סעי' ד). עשב ה"חִלְתִּית" מוזכר במשנה בשבת (כ,ג) ובעבודה זרה (ב,ו-ז) ובטבול יום (א,ה) ובעוקצין (ג,ה). והנה רש"י (חולין שם ד"ה קורט) כתב שחלתית הוא חד ונוקב את בני המעים ונקרא בלע"ז לזר"א (דומה בלשון ל"בלזור") ורבינו ירוחם (נתיב טו) כתב "חלתית" קשטור בלע"ז וי"א בלדור.

והביאם בספר שולחן גבוה (לרבי יוסף מולכו זצ"ל יו"ד סי' נא סק"ו) וכתב: ששמע ממגידי אמת ש"בלאדור" הוא סם אחד שטבעו חם עד מאוד והאוכלו מסתכן בעצמו מרוב חמימותו, אבל גורם זכירה עד מאוד, וכבר היה ת"ח אחד פה סלוניקי בדורנו זה שהיה חכם גדול וחריף וזכרן עד מאוד, ורופא מובהק, שהלך לסוף ימיו לירושלים ונפטר שם, ואמר לי אדוני אבי ששמע אומרים שכל אותה הזכירה באה לו מחמת שהאכיל סם זה הנקרא "בלאדור" לתרנגולת אחת, ותיכף ומיד שחטה ואכל אותה, ומאז והילך היה זכרן וחריף עד מאוד, וכל רז לא אניס ליה.

וכתב שם, שבכנסת הגדולה (שם אות טו) כתב שגם המאכיל "חלתית" לעוף הוי טריפה, וכתב הפרי חדש (שם סק"ה) שמסתברא לי שאף אם שחטוה תיכף ומיד אחר שאכלה הקורט של חלתית היא טריפה, מכיון שסופו לינקב כנקוב דמי. וא"כ אותה תרנגולת שאכל החכם הזה היתה טריפה, והוא רחום יכפר עוון. בדעת תורה (למהרש"ם יו"ד שם סקי"ט) כתב שכיון שה"חלתית" מזוהה כ"בלאזור" ומבואר בגמ' שהוא עשב חד וחריף, נמצא שזה מש"כ בספר הקנה (כנראה כוונתו לספר הפליאה הנ"ל) ש"חזור חזור ואל תצטרך לבלזור", ע"כ.

והנה במתני' שבת (ט,ז) שנינו שהשיעור הוצאה בשבת של "ציפורת כרמים" היא כל שהוא, משום שמצניעין אותה לרפואה, וכתב הרע"ב ש"ציפורת כרמים" הוא עוף שמצוי בין הדקלים הבחורים, ועושין ממנו רפואה לפקח ולהחכים. ולפי"ז ביאר בספר "כללי תורה" (לרבי יוסף שפירא זצ"ל רב בתל אביב – נדפס תש"ג עמ' קא,) מה שמובא בפרק שירה ש"ציפורת כרמים" אומרת: "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי". דאיתא בחגיגה (ט:) אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים, ומביאים ש-101 עולה בגימטריא "מיכאל" שהוא שר ישראל וסגולה לזיכרון.

וזה שאומרת בריה זו, למה תארבו לנפשי להשתמש בי לפקח ולהחכים, מוטב שתחזרו על הלימוד מאה ואחד כמנין "מאין" ותשיגו חכמה, ולי "יבוא עזרי" להישאר בחיים. ועל זה סובב מאמר עתיק יומין חזור חזור ואל תצטרך לבלדור, והוא סם חריף ומועיל לזיכרון וצריך זהירות מרובה איך להשתמש בו ע"כ.

(קב ונקי)