הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
תקעו בחודש שופר!
הנה כבר מגיע הרגע הגדול, ניצב בפנינו במלוא יופיו והדרו. האוירה החגיגית אפופה הילת קודש, הלבבות מוכנים לקראת המעמד הנשגב. עם סיומו של חודש הרחמים, אנו נרגשים לקבל את פני השנה החדשה, להמליך את בורא העולם עלינו מתוך ציפיה וכמיהה לראות במלכותו במו עינינו.
המחזורים המהודרים לראש השנה כבר הורדו מהמדף, ואנו מציצים בין דפיהם בהתרגשות ובשקיקה. נעימות החג, המנגינות הנלוות לקדיש ול'כתר', ל'ברכו' ולפיוטים, ההכרזה שעוצרת נשימה כל שנה מחדש 'המלך', כל אלה כבר ממלאות את נפשנו, מניעות כל נים בנשמה היהודית הנכספת.
ראש השנה, מעצם טיבו של יום, כולל בתוכו מגוון רחב של מוטיבים ומשמעויות, שכולם יחד מתכנסים ליצירה מופלאה אחת שנקראת – 'ראש השנה'. ביום הגדול הזה אנו מאחלים זה לזה להתברך בשנה טובה, מרבים אהבה, אחווה ורעות. זהו יום של תפילה מתוך השתפכות הנפש וגעגוע לחיים בצילו של אבא שבשמים, וגם יום בו הוא מתגלה אלינו במלוא אהבתו וחדוות עוזו. לצד זאת, זהו יום של דין, בו כולנו עוברים לפניו כבני מרון, כל מעשינו נבחנים ונבדקים, ומי יאמר זיכיתי לבי…
ימי ראש השנה הינם ימי דין, לצד תקווה גדולה. לכולנו יש דברים שלא עבדו כראוי במהלך השנה החולפת, והיינו רוצים לשנותם לטובה. לכולנו היו נסיונות והתמודדויות, שהיינו רוצים להותיר אותם מאחורינו ולהתחיל שנה חדשה בלעדיהם. כולנו גם יודעים שזה עניין מאוד רציני, הרי 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו', הכל נסגר ונחתך עכשיו. בימי ראש השנה נקבע מי יעזוב ומי ייקלט חלילה במחלקות השונות בבתי החולים, מי המינוס ירדוף אחריו ומי יתרתו תגדל. זה לא פשוט!
מה נותן לנו את הכח? מנין ליהודי העוז לבוא ביום ראש השנה, להתרכז בתפילה ולבקש מעומק הלב? מנין לנו היכולת לשבת ולחוג את החג בסעודות ובשמחה, מתוך רצון לראותו במלכותו יתברך? על איזה כח נשגב ועוצמתי אנו נשענים בבואנו לשנות את רוע הגזירות, להיטיב את המצב? מהו הכלי שעומד לימיננו בעמידתנו להעתיר לשנה טובה ומתוקה?!
התשובה היא, שיש רגע שמחולל את המהפך, רגע שמרגיע. יש לנו כח מיוחד, קסם ייחודי, בעזרתו ובכוחו אנו פועלים ביום הגדול הזה, בעוצמתו ובגבורתו אנו נידונים ברחמים וזוכים לחיים בעזרת ה'. זהו רגע חד שנתי, בו הציבור כולו עוצר את נשימתו, עוצם את עיניו, מתרכז בכוונה גדולה, ומעיניים לא מעטות זולגות דמעות. זהו רגע שכל באי עולם נכספים לו, רגע מכונן לשנה החדשה…
הרגע הזה, הוא הרגע בו בעל התוקע ניגש אל השופר, עיניו נעצמות בדבקות, וכל הציבור עומד בשקט ובדומיה, ואז נשמע קול השופר. זהו רגע שלא ניתן לתאר, השילוב בין החרדה האופפת, הרגשות המציפים, הדבקות הנוגעת, התרוממות הרוח והלב לאבא שבשמים. הרגע הזה – הוא רגע המהפך, הוא הרגע שהופך את הדין לרחמים.
כי שעת הדין בראש השנה, היא רגע לא פשוט. לא עבור בן האנוש המצוי, ולא עבור כל ברואי עולם. זהו רגע בו הכל נשפט, הפרט והכלל, הרוחניות והגשמיות. הרגע הזה – הוא רגע של אש. אש של דין, פחד אלוקים. בשעת הדין – מגלה בעל ה'יערות דבש' סוד מכבשונו של מעלה, בוערת אש להבה עוצמתית וחזקה בשמים, ובחסותה משתררת אימה של ממש על כל ברואי עולם, ואף על מלאכי השרת בעצמם…
ואז נשמע קול תקיעת השופר. קול נעימה דקה, חלקה ושבורה, תרועה ויבבה. זהו קול ייחודי שיש בו רחמים וחסדים, קול שמזכיר את אילו של יצחק אבינו, והוא הקול שמנמיך את גובה הלהבות ומכבה את האש. השופר הוא כמו 'מטף כיבוי' על להבות הדין, הוא מפזר רוח של חסד, משרה בשמים אווירה של רחמים.
עם הישמע קול השופר, משתררת רגיעה יחסית בין מלאכי השרת, ביודעם כי בני ישראל הוציאו את הנשק שלהם משנים קדמוניות, כיבו את הלהבות, והעניקו למידת הרחמים את היכולת והעוצמה לכבוש ולשלוט במידת הדין. אז הם פוצחים בשירת 'אשרי העם יודעי תרועה' – כי אכן, אשרי העם שיש לו כלי כה עוצמתי וחזק, כלי שמכבה את להבות הדין ומפעיל את מידת הרחמים השמימית.
וכדי שהכלי הזה יעבוד טוב, נחוץ שנזכור כי אחת הסיבות לתקיעת השופר – היא העובדה שהוא מחריד את הלב, מעורר רגשות חרטה. כדי שנוכל באמת לכבות את להבות הדין, כדי שנוכל באמת לעורר רחמי שמים ולזכות בשנה טובה – כדאי שנתכונן לרגע הזה, נתבונן בעוצמתו הייחודית, כדי שברגע בו תיתקע התקיעה – רגשות החרטה שבנו יצופו וננצל אותו עד תום – לתשובה שלימה מעומק הלב, לחרטה אמיתית, וליציאה לדרך רוחנית חדשה ומרוממת.
כשיישמע קול השופר – זהו כבר הרגע בו שערי שמים נפתחו. וככל שנתכונן לרגע הזה, ככל שנחזור בתשובה ונפשפש במעשינו לקראת הרגע הזה, ככל שנחליט היכן אנו רוצים להשתנות ואלו דברים נשפר השנה – כך נזכה שרגע תקיעת השופר ייחרט בליבנו, ויותיר בנו חותם של קרבת אלוקים לכל השנה הבעל"ט!
מנגינה עתיקה שחיברה לבבות…
היה זה עת נדמו תופי המלחמה, עת השתרר השקט לאחר השואה האיומה. אודים מוצלים מאש ופליטי חרב ששרדו את הנוראה שבמלחמות החלו לנסות לשקם את חייהם, מחפשים מנוח לכף רגלם ונקודת התחלה לחיים חדשים. אחד מהם היה יהודי מוורשא בירת פולין, שהמלחמה החלה כשהיה סטודנט לרפואת הנפש באוניברסיטה פלונית נחשבת, וכעת החליט לנסות ולהשלים את חוק לימודיו כדי להפוך לרופא מן המנין.
אך הפסקת לימודי הרפואה שלו עקב המלחמה, היתה רק הזעירה שבכאביו. הוא היה אב צעיר, שהופרד מרעייתו ובנו יחידו ב'סלקציה' הידועה לשמצה. הואיל וכוחותיו היו במותניו נבחר לעבודה מייגעת במחנות העבודה, ואילו רעייתו ובנו שולחו למשרפות ברכבות המוות. היטב זכר את בני משפחתו, הוריו, רעייתו, בנו היחיד והיקר – ממנו נפרד כשהיה בן 10 בסך הכל, כשהנאצים ימ"ש סימנו לבן שמאלה. באותו רגע נפרדו דרכיהם, הם נעקדו על קדושת ה', והוא נותר בעולם…
כעת, משהחל לשקם את חייו, שאף תחילה לשוב ללימודי הרפואה. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה יוקרתית, ועד מהרה נשלח לבית חולים פסיכיאטרי קרוב להתמחות במקצוע. עם הגיעו לבית החולים, גילה כי המקום הומה בניצולי המלחמה המנסים לשקם את חייהם ההרוסים, והוא ראה שליחות לסייע להם להתמודד עם אימי המלחמה ולהשתקם.
יוצא דופן במיוחד היה נער צעיר כבן 15, ששבה את לבו. הוא היה נער פולני, שלפי המופיע בתיק הרפואי שלו – התגורר בסביבת וורשא, ובמשך שנים נדד מכאן לשם, וניצל בנס מאימי המלחמה. כעת הוא אושפז בבית החולים בעקבות מצבו הנפשי הקשה, ולמרבה הצער לא נראה כי יש בו רצון להתרפא, הוא כה שבור, נפשו מרוסקת, הוא שב וממלמל כל העת כי לא נותר לו איש בעולם, ולכן אין לו תקווה לשוב לחיים נורמלים…
ודווקא הנער הזה תפס את תשומת לבו במיוחד. אולי בשל סיפורו האישי כמי ששרד בתנאים לא תנאים, אולי בגין גילו התואם להפליא לגילו של בנו שנשלח למשרפות, אולי בגלל שהוא בן אותו מחוז – מחוז וורשא. כך או כך, הרופא החליט בלבו לאמץ את הצלת בריאותו של הנער הזה, לעשות הכל על מנת להושיעו. 'ומי יודע', הרהר, 'אולי באמת לכשיבריא הנער, אאמץ אותו לבן תחת בני שנעקד על קידוש השם…'
ובהבזק של רגע, חש כי הוא מסתחרר ממש, היקום כולו כמו סוגר עליו. המחשבה לאמץ בן שהוא בן גילו של בנו ומאותו איזור, החלה להלום בראשו כמכות קורנס. 'ואולי…, ואולי זה באמת בני!' – חשב לרגע, ומיד הדף את המחשבה המוזרה הזו: 'הלא בני נרצח בידי הנאצים, נשלח ממני היישר למשרפות. מה הסיכוי שנותר בחיים? – אפס מאופס!'
ובכל זאת, המחשבה הזו לא נתנה לו מנוח. באותו לילה התהפך על משכבו, מנסה לחשוב אולי יש גרעין של אמת בהרהור שלפת והחריד אותו כל כך. כשקרני שמש ראשונות נראו בשמים, נזכר כי לבנו היה כתם לידה קטן מתחת זרועו השמאלית. 'אם רצוני להיות רגוע' – הרהר, 'מה יותר פשוט מלבוא לבית החולים, ולבדוק. אם יש לנער כתם – סימן שהוא בני. ואם לאו – אוכל להירגע ולהשיב את המנוחה לנפשי!'
בהחלטה נחושה זו הצליח לעצום עיניו לכמה שעות בודדות, ובשעת בוקר מוקדמת כבר התייצב בבית החולים. הוא קרא לנער לבדיקה, וביקש ממנו להניף את זרועו השמאלית אל על – – –
הרופא התעלף!
הכתם היה שם. עגול, ברור, בהיר. אין עוד מקום לספק, אין מקום לדיונים. מסתבר שבנו שרד את אימי המלחמה, והנה הוא כאן – ניצב לפניו!
דקות ארוכות חלפו עד שהתאושש האב – הרופא מעלפונו, כשכל צוות בית החולים מנסה להבין מה גרם לו למערבולת רגשית כה חזקה. הוא התקשה לדבר, וככל שכוחותיו שבו אליו – יצאו מפיו שברירי משפטים ורסיסי מידע, שהצוות הרפואי השלימם לכדי יריעה וידיעה אחת: הנער המטופל כאן כל כך הרבה זמן, הנער שלא ברור למה הוא חולה בכל כך הרבה מחלות, הנער שאיש לא ידע מי הם בני משפחתו – הוא הוא בנו של הרופא שטיפל בו במסירות!
כשהרופא החל להתאושש, קרב אל הנער וחיבק אותו בחום, 'הלא אתה בני יקירי, מחמד עיני!' – קרא בהתרגשות אין קץ, מתרפק על הנער באהבת אב טבעית. אך דווקא עכשיו – הקשה הנער את עורפו, הדף מעליו את הרופא, וצעק בקול לא לו:
'אל תספר לי סיפורים,' – צווח, 'כל בני משפחתי נכחדו בשואה. אין זאת אלא שהחלטתם להתפטר ממני בכל מחיר! הוריי ובני משפחתי נפטרו כולם, השם יקום דמם. אתה כבר בדקת אותי עשרות פעמים בחיי, ואתה מכיר היטב כל נמש וכל יבלת, כל שומא וכל כתם לידה. אני לא קונה את ההצגה הזאת!' – קבע הנער, ושב למיטת חוליו…
אך עבור הרופא, היה הדבר ברור ונהיר. הוא חייב למצוא מסילות ללב בנו יקירו, המחשבה שמצא את בנו אך הוא מתכחש אליו – דקרה את לבו, פצעה את נפשו. הוא החל לחשוב איך יוכיח לבנו שהוא אביו, ניסה להבין באלו כלים יצליח לכבוש את לבו של הבן, שמתכחש בתוקף לעובדה שאביו נותר חי…
לא ניתן לתאר את סאת הצער והיגון שעבר האב באותם ימים קשים. שנים של פרידה מהבן נסגרו במפגש מטלטל, אך הבן פשוט מתכחש לזה, מסרב להכיר בעובדה שאביו עמו! איך יצליח האב לשוב לחוש כי בנו מחמדו חזר אליו, איך יצליח הבן לשוב ולחדש אהבת אב כקדם?
ואז, ברגע של הברקה, החליט הרופא כי יזמין את הנער לביתו בערב שבת, ואז יוציא לפועל תוכנית מרגשת במיוחד, שלבטח תמיס את לב בנו. ואכן, בערב השבת הקרובה הגיע הנער לבית אביו, ולאחר שכיבדו במאכל ובמשקה, הושיבו לצידו, ופתח בנעימה עתיקה בקול נרגש:
'שיר השירים אשר לשלמה' – – –
כשמוע הנער את ארבע המילים הללו, באותה נעימה שהרטיטה את לבו בימי קדם, זע לבו. הלא הוא זוכר היטב כי כשהיה ילד היה אביו משורר את השיר הזה, הוא זוכר היטב את המילים, את המנגינה, את התווים, את הטונים, הם נחרטו בזכרונו ועתה צפו ועלו…
דמעות עולות בזוויות עיניו של הבן, עיניהם של האב והבן מתערבלות, ראשיהם מתנועעים ברעד, והם ממשיכים באותה נעימה כובשת, שזכורה לשניהם משנים קדמוניות, וקולם הולך וגובר, המנגינה הולכת ומהדקת את הקשר ביניהם…
זהו, ליותר מזה הם לא היו זקוקים, ההוכחה היתה ברורה, חדה, חותכת. האב והבן מתנפלים זה על זה בחיבוק, ליבם גואה בהתרגשות וכל גופם רוטט בהמיה. בעזרתה של נעימה אחת, שב לב האב על בנו ולב הבן על אביו, ואז התרחש מהפך לא צפוי:
מאותו רגע הנער הבריא לחלוטין. לא עוד מחלות, לא עוד בעיות. הנער פשוט הפך בריא כאחד האדם. מסתבר שמה שהוביל את כל מחלותיו – היה ניתוקו מאביו. משעה שמצא את אביו באמצעות הנעימה המרגשת – שבו אליו כוחותיו והוא הבריא לחלוטין!
והרגע הזה, בו נעימה מרגשת כובשת ומבריאה את כל הבעיות, הוא הרגע העובר על כולנו בהישמע קול השופר. הן במשך כל ימות השנה, אנו עוברים התמודדויות רבות ונסיונות קשים, תחושות לא טובות, דברים שלא הולכים כמו שרצינו. המתח גואה עם כל בדיקה רפואית, שיחה מהמלמד של הבן, טלפון ממנהל הבנק, והריחוק מאבא שבשמים מוביל לכך שאנו מתקשים להילחם עם היצר העומד עלינו, עלולים להיכשל שוב ושוב, טרודים בלי שימת לב אל הנשמה הפועמת בקרבנו.
ואז מגיע רגע אחד, רגע של תקיעת שופר. נעימה מרגשת שנושאת בחובה את הקשר העוצמתי והחזק שבין בני ישראל לאביהם שבשמים. והמנגינה הזו של השופר – משילה מעלינו ברגע אחד את כל הכיסויים המעיבים על ליבנו, ופותחת לנו את השער לקירבה אמיתית עם אבא שבשמים, לקשר קרוב אתו שיציף בנו את רגשות החרטה הנכספים, לרגע של חיבור מהותי וכובש שטרם חשנו כמוהו!
זוהי אותה נעימה שמלווה אותנו מימי קדם, מאז שהיהודי הראשון עקד את בנו היחיד על המזבח, והטמיע את נעימתו של השופר בעומק לבו של כל יהודי. זוהי אותה נעימה שמאפשרת לנו לשנות את דרכנו, לחטא את ליבנו, לזכך את נפשנו. זהו כוחו של השופר – יש בו את אותה מנגינה, אותו קסם, אותו כח עוצמתי שמציף את עינינו בדמעות ואת ליבנו ברצון טוב וכיסופים להתקרב לאבא, בהשתוקקות אמיתית לחיות בצילו.
צריך רק לנצל את ההזדמנות ולהתקרב באמת, להתרפק על אבא שבשמים באהבה. ככל שננצל את הרגעים הללו לשוב בתשובה, ככל שנתפוס את הנעימה הכובשת הזו ועל גליה נינשא בדרכנו לאבא, ככל שנעניק לרגע תקיעת השופר את היכולת לשנות אותנו, לרומם אותנו, לשפר אותנו – כך נזכה שהשופר יחולל באמת את המהפך הרצוי, ויביא אותנו לחיקו של אבא שבשמים באהבה אין קץ, מתוך קירבת אלוקים מורגשת, שתלווה אותנו לכל השנה הבעל"ט!
כיצד מנצלים כל רגע?
יום ראש השנה, בבית מדרשו של הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל. מקורביו כבר הורגלו בכך, אך אורחים שזו להם השנה הראשונה – הופתעו לגלות כי הגאון הגדול, רבן של ישראל, עוסק בכל רגע פנוי לאורך כל היום באמירת תהלים. 'והלא כבוד הרב יכול לעסוק בסוגיות חמורות בגמרא בעיון ובעמקות. מדוע הרב עוסק כל היום כולו אך ורק באמירת תהלים?' – שאלו הגאון מחרקוב זצ"ל.
השיבו הרב מבריסק: 'ראה נא. בראש השנה, העולם כולו מתאפס, כל יצורי אנוש חוזרים לרגעי הבראשית, בהם אין להם לא עושר ולא נכסים, אפס ידיעות ואפס אמצעים. באותם רגעים – כל אחד מחפש להתחיל לרכוש לעצמו ידע חדש, להתחיל לקנות נכסים חדשים, ולפיכך – גם אני בצעירותי הייתי עוסק בתורה במשך ימי ראש השנה, כדי לקנות נכסים תורניים חדשים בשנה החדשה.
אחר כך גיליתי, שלמעשה, תוך כדי העיסוק בתורה מתבזבזים רגעים קטנים, זעיר פה וזעיר שם. פעמים אני צריך לדפדף, או לקום מהכסא להביא ספר. לפעמים שואלים אותי שאלות, ואז אני ממתין לרגע. אך ביום ראש השנה אין רגע לבזבז, אי אפשר לוותר על אף שניה, וזה אפשרי רק באמירה רציפה של תהלים, בלי לאבד אף רגע!'
כי ביום ראש השנה – אין רגע דל. אנו ניצבים בפני 48 שעות גורליות, קריטיות ביותר. הבה ננצל אותן בכל כוחנו, נתפלל מעומק הלב, נשוב בתשובה, נאמר פרקי תהלים תוך ניצול כל רגע. כך נזכה להתברך בכתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה!
סגולה בדוקה ליום הדין
יום ראש השנה, הוא יום בו כולנו נמצאים תחת אימת הדין. כולנו מחפשים עצות ודרכים להיטיב את גזר דיננו, לזכות בשנה טובה ומבורכת. הנה עצה טובה אחת, סגולה יקרה שגילה הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בספרו 'חכמת שלמה', וכך הוא חושף:
כדי שניגזר ביום הזה לטובה ולברכה, עלינו להאמין ולבטוח שבאמת ייגזר בו גזר דיננו לטובה. אנו צריכים לחשוב ולהאמין שבוודאי ניכתב לטובה. המחשבה הזו והאמונה הזו – זה מה שיביא לנו באמת שנה טובה ומתוקה. לכן אנו אוכלים את הסימנים בראש השנה ומלווים אותם בתפילות לשנה טובה, כדי להגביר את האמונה והחשיבה הטובה על השנה הבעל"ט.
ולכן, בראש השנה בבוקר, לאחר תפילת שחרית, כדאי לומר בפה מלא: 'כל מה שעביד רחמנא לטב עביד, גם זו לטובה' – כל מה שעושה הבורא – הוא לטובה. אם נחשוב כך, אם נאמין כך – זו סגולה כבירה שאכן כך יהיה, כל השנה הבאה תהיה טובה ומבורכת!
הבה ננצל את הכלי הזה, כל כך קל ופשוט. כמה מילים והחלטה נחושה, מתוך הבנה מעמיקה שבורא עולם מביא עלינו רק טוב, רק חסדים. כך נזכה לקבל את פני השנה החדשה בחשיבה חיובית טובה, והיא אכן תהיה שנה טובה ומלאת אור!