באמצע הטיסה התרומם לפתע הסטודנט ממקום מושבו, ניגש אל אבא, נעמד מולו מתוך הערצה והפליט ארבע מלים נרגשות: "אולי יש לך תפילין?"…

סיפר הגה"ח רמ"י הלוי קנר שליט"א: שני חלקי סיפור שמעתי משני אנשים דגולים, ושוב נתברר שאירעו באותו אדם…

איש האשכולות היה הגאון ר' חיים קויפמאן זצ"ל מגייטסהד שבאנגליה, גדול בתורה וכולו אומר אצילות וחן של יראת שמים. וכך סיפר פעם: מעשה באברך חסידי אחד שנקלע לעיר חיפה, לאיזור שלא שלטה בו רוח טהרה… הוא פשוט התחיל לברוח משם כשעיניו כבושות בקרקע…

מן הצד הציץ עליו צעיר תושב המקום. הוא הבחין בריצתו ושאלות שונות התחילו להציק לו מאז. 'לאן איש זה בורח? הרי הוא 'בשר ודם' כמוני? למה אין פיתויי עולם הזה מעניינים אותו כלל? אפילו מבט אחד אינו חונן ונותן סביביו! אני מבין שיש לו עולם משובח יותר שכדאי לברוח לשם… בטח יש לו מאוויים אחרים, איכותיים ונעלים יותר המושכים את לבו. יש לו דברים נעימים יותר המחכים לו בסביבתו… אני מוכרח לדעת מה זה ועל מה זה'. וכך התעניין הלה בדבר והתקרב לתורה…

ורבי חיים זצ"ל הכריז אז בקול נרגש: "האברך הזה, עדיין אין לו צל של מושג איזו מהפכה הוא חולל בלב יהודי. וכמו כן אין לנו מושג מה שאנחנו יכולים לפעול במעשינו יום יום. מסתכלים עלינו! עוקבים אחרינו! בכל פנה נמצאים 'תלמידים', הלומדים מהתנהגותנו. אחריות גדולה מוטלת עלינו! אף פעם אי אפשר לדעת…!"

עברו שנים. הגאון ר' מלכיאל קוטלר שליט"א ראש ישיבת לייקוווד היה בטורונטו לפני זמן, וסיפר על משפחה נדירה שבניה הם בני תורה מופלגים אחד אחד. "כלים" מפוארים ממש ועתידים לגדול לתפארת. הוא חקר על הדבר ונודע לו שאבי המשפחה הוא יהודי בעל תשובה שמקורו מארץ ישראל.

לראש הישיבה נמסר אז, שבצעירותו ראה האיש פעם אברך בורח משכונה לא הגונה בעיר חיפה, ומתוך כך נמשך לבו ליהדות. במשך הזמן דבקה נפשו בתורה והקים דור פלאים, בנים יקרים, מלאים זיו ומפיקים נוגה…

הרגשתי דפיקה עזה בלב… נזכרתי בחלק הראשון ששמעתי מרבי חיים זצ"ל, וכעת נצטרף לי נדבך מרהיב ומרגש… ואותו אברך 'בורח' טהור לב, עדיין אינו יודע שבזכות בריחתו ממקום חטא, בזכות מעשה אחד, גדל אור התורה וכבוד שמים לאין שיעור. משפחה שלימה של צורבים, תלמידי חכמים לעתיד, ההוגים בתורת ד' יומם ולילה…

אה! ונקדשתי בתוך בני ישראל. כמה מבני ישראל מתרשמים לנצח, על ידי קידוש השם כזה…

כמה שניות ארכה הבריחה בחיפה, לעיני אותו צופה, עד שנעלם האברך מעיניו? – עשרים? שלושים? דקה? והדבר נחקק לדורות עולם. עַמנו התעשר מתוך מרוצת שניות אלה במשפחת תלמידי חכמים מופלגים. נצח שבנצח!

ולשם מצוות כיבוד אב אזכיר, שפעם נסע אבי ז"ל לארץ ישראל דרך רומא שבאיטליה. בנמל התעופה עמדו בתור סטודנטים יהודים, תינוקות שנשבו, שלמדו רפואה בעיר גֶנואה. מזוודת סטודנט אחד היתה כבדה מדי ופקיד 'אל-על' תבע אותו שישלם על עודף המשקל. אבי ז"ל שעמד אחריו בתור, הבחין בזה ומיד הציע לפקיד שיצרף את מזוודתו הקלה. בין שניהם לא יעלה המשקל על המותר, כדי למנוע את התשלום של אותו נוסע צעיר.

הפקיד סירב ואבי יצא מגדרו והתעקש. חרה לו שכך מתנהג יהודי כלפי יהודי. על כגון זה הרי אמרו ש'כופין על מידת סדום'… הוא אמר לפקיד דברים נוקבים להעיק על מצפונו היהודי, עד שהלה ויתר והעמיס את שתי המזודות… כך סודר הענין, אמרו שלום ועלו למטוס…

באמצע הטיסה היה זה. הסטודנט ניגש אל אבא, נעמד מולו מתוך הערצה והפליט ארבע מלים נרגשות: "אולי יש לך תפילין…?" מעצמו בא הסטודנט, מעצמו התעורר. הוא ראה התנהגות יהודית אצילה. אדם זר לו רב את ריבו והתמסר להיטיב לו, להגן עליו, לחסוך לו הוצאות מיותרות. בגלל שהיה אכפת לו על יהודי אחר. בטבעיות עשה זאת, לא ציפה אף לתודה והלך לדרכו מבלי להוסיף דבר…

כפי הנראה פעל עליו הדבר נפשית. המטוס המריא ואף הסטודנט התרומם. הוא הבין שיש משהו גבוה מעולמו. הוא עבר בין שורות הנוסעים וחיפש את אבא. הוא רצה להעיף מבט על יהודי שורשי, להביע לו הוקרה ולהתקשר בארבע מלים יהודיות אלה: "אולי יש לך תפילין?" מבלי שנרמז לו על כך אף במלה…

ישראל אשר בך אתפאר…

(ביטאון 'אספקלריא, בתוך מאמר מאת הרב אברהם מרדכי יוסף מרקסון, מח"ס סימני המצוות ושא"ס, רב ומו"צ באשדוד)