בהפטרת השבוע, הפטרת 'חזון', נאמר: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", ודרשו חז"ל: כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. וכך נפסקה הלכה: כהן שהרג אדם בין במזיד ובין בשוגג – נפסל מלברך ברכת כהנים, אף אם שב בתשובה, כיון שהידים שהרגו אינן ראויות לנשיאת כפים. ויש מתירים אם שב בתשובה; וכך פסק הרמ"א. ויש מתירים לשב בתשובה רק במקרה שהרג בשוגג.
ואם הנהרג היה חולה אנוש, או שהכהו מכת מוות אך מת רק לאחר זמן – אם היה זה בשוגג, אינו נפסל מלברך. וכן מי שאנסוהו להרוג – יש אומרים שאינו נפסל. ויש שכתב שדין זה הוא דווקא בהורג אדם מישראל, ויש מי שסובר שהוא הדין בהורג גוי. ואם אין עדים שהרג, אלא זוהי שמועה בלבד, אין למונעו מלברך, אך כמובן – אם הוא עצמו יודע שהרג, אינו רשאי לברך. ואם הוא מסופק האם הרג – יש אומרים שנפסל מלברך; אולם, כהן שמל תינוק ומת, כיון שכוונתו לשם מצוה, מסתמכים על ספֵקות שיש בדבר, ואינו נפסל מלברך.
בנוסף לרוצח, גם כהן שהמיר את דתו בין במזיד ובין בשוגג – נפסל מלברך ברכת כהנים אף לאחר ששב בתשובה. ויש אומרים שאם שב בתשובה רשאי לשוב ולברך, וכך פסק הרמ"א. וכן אם עובר כל עבירה שהיא 'להכעיס', דהיינו שאינו עושה כן מחמת תאוותו, אלא כמרידה במלכות שמים חלילה, נפסל מלברך.
וכהן הרגיל לחלל שבת בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה אנשים מישראל, או באופן שידע כי הדבר יתפרסם – נפסל מלברך ברכת כהנים. אך במקרה שקיים חשש כי אם לא יאפשרו לו לברך תִּשְׁתַּכַּח הכהונה ממנו ומזרעו – אין למונעו מלברך, ובפרט אם יש כהנים אחרים בבית הכנסת. וכן כשמחלל שבת מחמת דוחק פרנסה וכדומה, ולא מתוך כפירה – ניתן להקל בתנאים מסוימים שלא למונעו מלברך.
[שו"ע קכח, לה-לז; ס"ק קכט-קלד; וביה"ל ד"ה אפילו בשוגג וד"ה אפילו עשה; ביאורים ומוספים דרשו, 133, 135, 138, 140, 141, 142 ו־148]